יומנה של מפוטרת: המסלול המוכר והמתיש של חיפוש עבודה

לקריאת הפרקים הקודמים מיומנה של מפוטרת:

• פרק א' - הפיטורים
• פרק ב' - הפרידה הכואבת ממקום העבודה
• פרק ג' - להסתכל למציאות בעיניים
• פרק ד' - מחשבות פילוסופיות על המצב
• פרק ה' - מה כדאי להיות - שכירה או בוסית של עצמי?
• פרק ו' - תופעות הלוואי של פיטורים
  

והיה אם נחתה התשובה המרגשת - לעמוד בתחילתו של מסלול מכשולים הכולל מספר ראיונות, סדנאות מיון, מבדק גרפולוגי, סדנא קבוצתית וציפייה מתישה לתשובה האם עברתי שלב - ממש לא עושים לי את זה.

בראיון עבודה אומלל אחד מתבקש המפוטר היפני (מהסרט בפרק קודם) לשיר קריוקי אל תוך עיפרון. למרות ההשפלה שחווה, נראה לי שאם לשם שינוי היו מבקשים ממני לשיר או לרקוד הרי שהייתי נהנית מכך יותר מאשר לספר על עצמי בגרסא המאה ואחת שעולה בראשי באותו רגע, כשאני צריכה לזכור להיות אסרטיבית, אבל בעלת יכולת לקבל החלטות מנוגדות לדעתי, ייצוגית אבל נינוחה, בעלת כושר ביטוי אבל לא משתלטת על השיחה, ליצור קשר עין ישיר אבל לא להיחשב חוצפנית, להדגיש את יתרונותיי אבל לא להישמע שחצנית... בקיצור - להטוטנית בקרקס החיים.

אבל בכל זאת נרשמתי. השקעה של עשרות שקלים בודדים בחודש אוכל לספוג. הרי אומרים שצריך להשקיע כדי להרוויח. למרות שהסכום הזה שווה ערך לקניה צנועה במכולת, 80 דקות אויר בטלפון הנייד, כמה שעות מזגן, רבע טנק דלק או לחילופין - סרט וחצי, 4 כוסות קפה, חולצה אחת במכירת חיסול, טופס לוטו שיכול להביא לי את המיליונים, שתיים וחצי חפיסות סיגריות... החלטתי להקריב אותו תמורת חיפוש עבודה כדת וכדין.

במיוחד כדי להשקיט את החלק הפולני שבי, כי משהו פרוע זועק בי דווקא לצאת מגבולות ומגבלות שוק השכירים, ומשהו שפוי עדיין משאיר אותי במסלול המוכר.

כל הצעת עבודה כוללת דרישה לאנשים מושלמים - multi tasking קוראים לזה. זהו שוק של מעסיקים החוגגים על ההיצע הגדול המזדמן לפתחם. אם אני אחת ממאתיים או יותר השולחת קורות חיים הרי שהסבירות היא שלא אקבל אפילו תשובה שלילית.

עיקר עיסוקה של "עסוקה" כמוני הוא פתיחה מלאת תקווה של תיבת האי-מייל המסתיימת בדרך כלל תוך שניות במפח נפש. האי-מיילים היחידים שמגיעים בקביעות הם הודעות מאתר ההיכרויות (שאני לא טורחת אפילו לפתוח כי רומנטיקה לא משגשגת בעוני למרות שדייטים הם אופציית בילוי זולה לנשים מובטלות), מהפייסבוק - שם החבר'ה עדיין חוגגים את חייהם באקסהיביציוניזם נרקיסיסטי, מחברות המפתות אותי להשקיע דווקא עכשיו ולא אחר כך במסחר בחביות נפט ובעוד השקעות בעלות סיכון ברמה טראומטית, כשאני דווקא מעדיפה להחזיק את הכסף מתחת לבלטות.

בעודי עושה את הפעולה האוטומטית הזו כשעיני עצומות למחצה על הבוקר, פועם ליבי בתקווה חסרת שחר לקצבו של שיר ילדות מוכר שהסבתי לאקטואליה של חיי:

"על ראש הגבעה עומדת פרה / פותחת סוגרת את האימייל שלה / ראה החזיר - תשובה לא החזיר/ וככה נולדה לה תנועת אבטלה". מווו ...

כן, טלפון ומחשב הם צינור הנשימה שלי לעולם. אני זמינה כל הזמן שלא אפספס את הצעת חיי, נוברת באינטרנט אחרי אפשרויות ושמה מבטחי בתיבת האימייל. תנתקו אותי מהם לרגע ואני תוך שניות בהתקף פסיכוטי קשה.

מעכשיו כשאני שולחת קורות חיים החלטתי לצרף מכתב בזה הלשון: אני יודעת שאתם מוצפים ואולי אפילו לא תעיינו בקורות החיים שלי, וסביר שגם תשובה שלילית לא אקבל, אבל כדאי שתדעו שההפסד הוא בהחלט שלכם! אם כבר אז שיהיה מעניין...

בהמשך: ניסיונות שליטה בחוסר השליטה