פרשנות: הפוליטיקאים מנותקים מהמשבר

בעולם כולו? לא בדיוק. במפרץ האהבה הישראלי הגלים נעים באיוושה נעימה והשמש זורחת.

אהוד ברק, למשל, המוח האנליטי של הריאליטי, דורש להגדיל את יעד ההוצאה בתקציב מ־1.7% ל־2.5%, עניין של כמה מיליארדי שקלים אותם הוא מייעד למטרות חשובות (ועל כך אין ויכוח) כמו הגדלת קצבאות הזקנה. אלי ישי, הנציג החברתי במשולש, רוצה להחזיר את עטרת קצבאות הילדים ליושנה ולהגדילן בשיעור משמעותי. נציגו של ישי במו"מ הקואליציוני, עו"ד דוד גלאס, הביע בראיון לגלי צה"ל לפני כמה ימים את רוגזו על מי שמסרבים לדרישה בנימוק ש"מדובר בסך הכל ב־3 מיליארד שקל בשנה – כסף קטן בתקציב הגדול של מדינת ישראל", לדבריו.

אגב, בניסיון להתנער מהדימוי הסחטני והסקטוריאלי הכניסו בימים האחרונים בצוותי המשא ומתן של ש"ס ושל קדימה מונח מכובס לעילא ולעילא ובמקום להשתמש בשם המפורש "קצבאות ילדים" מדברים שם עכשיו על "מענקי משפחה".

אצל ברק וישי העסקים כרגיל. הם לא יתנו לשום משבר עולמי להפריע בדרך לכסא המיוחל. מה חשוב המשבר, מה חשובה במשמעת התקציבית ומה חשובה אמינותה של הממשלה, הרי כאן מדובר במשא ומתן קואליציוני, בהזדמנות בלתי חוזרת, שצריך לחטוף ולקחת ככל שניתן. מעניין להיווכח איך אף אחד מהנושאים והנותנים לא חושב למשל להתנות את כניסתו לממשלה בהכנת תוכנית להתמודדות עם המשבר אם וכאשר הוא יגיע לישראל. מדהים עוד יותר לראות שהנושא כלל לא מצוי אפילו על סדר היום של צוותי המשא ומתן או על זה של מי שמסקר את פעילותם.

ההתעלמות המוחלטת של מפלגת העבודה וש"ס מהמציאות הכלכלית צריכה להדאיג כל אחד מאיתנו. בהחלט ייתכן כי בעוד כמה חודשים יגיע היום העגום בו תצטרך גם ממשלת ישראל להכניס את היד עמוק לכיס כדי לסייע לבנק במשבר ומי יקבל את ההחלטה אם לא אבירי ההגדלות וההרחבות.