• תפריט
מוסף 10.11.2016
שאלות מוסף 10.11.16 ראש חדש

"מגדלים לא מיועדים למיליונרים. המדינה צריכה לעודד אנשים רגילים לעבור אליהם"

אבנר ישר הוא האיש המשפיע ביותר על קו הרקיע של תל אביב. האדריכל שתכנן עשרות מגדלים רבי קומות להמונים, שעליהם הסתער בסופו של דבר העשירון העליון, מתעקש שחזונו עוד רלבנטי. במקביל הוא מקדם תוכנית שאפתנית למתווה הרחובות בעיר, שתחבר את דיזנגוף ליד אליהו ותקים גשרים על האיילון, כמו בפריז. רק על אשתו המנוחה רונית אלקבץ הוא מתקשה לדבר: "אני עדיין לא מסוגל לראות אף סרט שלה"

"אני מקווה שזה לא ראיון על האלמן של רונית אלקבץ, אף שלכבוד הוא לי להיות האלמן שלה", מבהיר אבנר ישר (60) במוסף "כלכליסט", אחד מאדריכלי הצמרת הטיפוסיים פחות בענף. ישר מתראיין ל"מוסף כלכליסט" לראשונה מאז נפטרה מסרטן רעייתו מנישואיו השניים, השחקנית והקולנוענית המוערכת, בגיל 51 בלבד. הוא מגדל כיום לבדו את שני ילדיהם המשותפים, עמרי ושאלימר.

 

קשה להיות אב חד־הורי לבני 4 בגיל 60?

"זה לא קשה, כי קושי זה עניין של בחירה. אלו חיים אחרים. הרקע הוא עצוב, אבל אני נהנה מאוד לגדל את הילדים. ההבדל העיקרי שעכשיו כל האחריות עליך. לי יש גם שלושה ילדים גדולים, שתמיד היו חלק מהחיים המשותפים שלנו, והיום עוזרים לי מאוד", הוא אומר ביחס לילדיו מנישואיו הראשונים, תות (32), תרה (26) ותאי (25), שלומד אדריכלות, וכבר מגיע לא מעט למשרד. "יש לי יכולת להשקיע יותר זמן ולהתפנות מתי שצריך".

 

בראיון קודם סיפרת עד כמה חשוב לך שרונית תהיה מאושרת ועל ההערצה שלך לעשייה שלה.

"ההערצה שלי לא השתנתה, רק העובדה שרונית איננה. היא היתה מתנה שקיבלתי לזמן קצוב. יש משמעות גדולה בעיניי לכך שהבאנו ילדים יחד. זה לא מובן מאליו ללדת בגיל 47, ועד ההיריון היא עבדה יום וליל ללא פשרות, במסירות ובכישרון עצום. באיזשהו מקום אני מרגיש שהיא בחרה בי לגדל את הילדים שלה. ככה אני בוחר לראות את זה. הילדים שלנו שמחים ומאושרים, לא אבלים, אבל כמובן שהיא חסרה מאוד".

 

ישר. “המדינה רק מנסה להיפטר מאחריותה כלפי האזרחים בכל הנושאים שאינם ביטחון. ביתר התחומים אתה לא מעניין איש” ישר. “המדינה רק מנסה להיפטר מאחריותה כלפי האזרחים בכל הנושאים שאינם ביטחון. ביתר התחומים אתה לא מעניין איש” צילום: תומי הרפז

 

יש נחמה בכך שהיא תמיד תהיה נגישה בסרטים?

"אני עדיין לא מסוגל לראות אף סרט שלה. זה קשה לי, אז כרגע היא נגישה לי בלב ובראש. רק לאחרונה הצלחתי להתבונן בתמונות. לפני כן, הייתי בוכה וכבר לא רואה כלום. אבל החיים ממשיכים, בייחוד כשיש ילדים קטנים, הם קטר שסוחב את החיים קדימה. יכולתי לשקוע ולשדר להם דיכאון, אבל אני לא עושה זאת, והם רצים קדימה".

 

היא היתה נסיכת אופל, לא דמות מיינסטרימית מתקתקה. מה הפך אותה בכל זאת למלכת הלבבות?

"היא היתה עממית, לא עסקה באנשים מרוממים, ועשתה אמנות ללא פשרות בדרך הכי אמיתית. אני חושב שזה נבע מהיכולת שלה להתחבר לכאב של אנשים. יש שחקנים פנטסטים, אבל את הדבר הזה שהיה לה, אני כמעט לא מכיר. כשהיא מסתכלת על המצלמה, אתה מוצא את עצמך מתחיל לבכות בלי להבין למה, עוד לפני שאמרה משהו, כי היא נוגעת בך במקום שכואב לך, אתה בוכה על עצמך. היכולת הזאת שלה היתה פלא, כל אחד הרגיש שהיא יודעת מה יש לו בפנים, שהיא חברה שלו".

 

עצוב לחשוב שילדיה יכירו אותה בעתיד בעיקר כאייקון קולנוע.

"הם יכירו דרך הסרטים את הדמות הציבורית, לא את הדמות שלה כאמא. הגעתי למסקנה אחת כתוצאה מכל האירועים האלה: כולנו חלק מנהר של אנשים שבאו להתארח פה, כל אחד שוהה את השהות שלו באורך שלה, וזאת לא טרגדיה. אם מישהו זוכה להשאיר חותם בזרם — זאת זכות עצומה, והיא קנתה את מקומה בעל־זמניות".

 

אין רגעים שבהם אתה חושב להפסיק לעבוד ולהשקיע נטו בילדים שלך?

"העבודה שלי היא החיים שלי, זה מה שמוביל אותי קדימה. אני איש של עשייה. ובניגוד למקצועות שבהם אתה פורח בגיל מוקדם, כאדריכל, הניסיון מביא איזה רוגע, איזו יכולת להיות יצירתי ממקום לא לחוץ, לראות את התכנון מכל האספקטים, ולא רק מבחינת יופי הבניין. זה מסע מרתק, כאילו שבמשך כל השנים אימנת את המוח כדי להגיע לבשלות במקצוע. לכן אני לרגע לא חושב איך לא לעבוד. אני נהנה יותר ויותר מהעבודה. וככל שהפרויקטים יותר גדולים ומרכזיים ומשפיעים על קו האופק של העיר, אתה מרגיש יותר אחריות".

 

ישר ואלקבץ. “ההערצה שלי לרונית לא השתנתה, רק העובדה שהיא איננה” ישר ואלקבץ. “ההערצה שלי לרונית לא השתנתה, רק העובדה שהיא איננה”

 

חזון המגדלים העממיים

 

ישר מזוהה בתור הדובר הנלהב של חזון המגדלים להמונים, וחדרו עמוס הדגמים וההדמיות של פרויקטים מעיד לא רק על כמות העבודה המתבצעת בחברה שבבעלותו, "ישר אדריכלים", אלא בעיקר על האופן שבו ייראה קו הרקיע של תל אביב בשנים הקרובות. עם עבודותיו הבולטות בעיר נמנות רוטשילד 1, מגדלי W ו־W פריים ברחוב נסים אלוני, מגדל ליבר ברחוב פינס, ווייט סיטי רזידנס ברחוב אלחנן, מגדל הגימנסיה ברחוב בן שפרוט, מטה אפל בהרצליה, ומגדלי בסר 3 ו־4 בגבול בני ברק ורמת גן. הוא אוחז באידאולוגיה סוציאליסטית גאה, ומאמין שהמגדלים יכולים לפתור את מצוקת הדיור. אלא שבפועל, לפחות בתל אביב, נראה כי רק עשירים קונים את הדירות בהם.

 

ווייט סיטי ברחוב אלחנן ווייט סיטי ברחוב אלחנן

רצית מגדלים להמונים, וקיבלנו מעוזי עשירים. האם אפשר להספיד את חזון המגדלים שלך?

"ממש לא. אני חושב שהתפיסה שלי מנצחת. כשחזרתי עכשיו באוטו מנופש באילת נסעתי במדבר, ופתאום אני רואה מגדלים באופק, אמרתי לא יכול להיות שהגעתי לתל אביב. לרגע, איבדתי אוריינטציה. וזו היתה באר שבע. יש בה קו רקיע משופע במגדלים, ושם הם לא של מיליונרים, אלו דירות לכולם. גם אם המושבות שבפתח תקווה מלאה מגדלים. זאת התקווה שלנו וזה העתיד שלנו. מגדלים לא צריכים להיות לעשירים".

 

ישר מקדם כיום במרץ הקמת שורה של מגדלים בתל אביב, ובהם 3 מגדלי מגורים ומלונאות בעלי 36 קומות בכיכר אתרים (שזכו לביקורת מארגוני איכות הסביבה בגלל בנייה על קו הים); 2 מגדלים של 48 קומות בפרויקט השוק הסיטונאי; 2 מגדלים בעלי 50 קומות במתחם סומייל הסמוך למגדל המאה באבן גבירול; פרויקט פינוי־בינוי גדול ממדים (1,500 יחידות דיור) בין רחוב דפנה לדרך נמיר; ופרויקט משרדים וסחר משותף עם המעצב רון ארד בגדה המזרחית של איילון מול רכבת השלום, שבו מתוכנן מגדל מהגבוהים בישראל, של 70 קומות, ועוד מגדל של 30 קומות. מתחתיהם תקום כיכר ציבורית גדולה עם שטחי מסחר, שישתרעו על 150 אלף מ"ר — גדול יותר מהשטח המשותף של שלושת מגדלי עזריאלי.

 

כיצד קורה שבמדינת תל אביב רק עשירים יכולים להיות בעלי דירה במגדל?

"כלום לא זול בתל אביב. דירות במגדלים הן לא יותר יקרות מדירה חדשה בבניין של 8 קומות באותו הגודל. הדבר שבו חוטאים במגדלים הוא שמצמידים לך מכון כושר, בריכה, ספא, מועדון דיירים, מועדון דיירות, בית כנסת — והכל על חשבון ועד הבית. אז אתה משלם ועד בית בגובה של משכורת".

 

ומה לגבי העלויות הכבדות הנובעות מאחזקת דירה במגדל גם ללא פינוקים?

"במדינה נאורה, שבה אין די קרקע, יש ביקוש גבוה לדיור, ורוצים לרכז את האוכלוסייה ולהפחית תחבורה מיותרת — אפשר לתת תמריץ למי שגר במגדל באמצעות הטבות בארנונה ומס, כי הוא חוסך לחברה עלויות של תשתיות, קרקע, תחבורה וזיהום אוויר. אבל כאן לא חושבים על זה בגלל הקלישאה שמי שגר במגדל הוא עשיר. לא אטשטש את הבעייתיות של תל אביב, אבל האם בתל אביב אנשים רגילים יוכלו לקנות דירה רגילה? לזוג נורמטיבי אין 60% ממה שצריך כדי לקנות דירה בתל אביב. כשאין היצע, המחירים בהכרח גבוהים, וכשבונים על אותה יחידת קרקע פי ארבעה דירות — השימוש במשאב הקרקע הרבה יותר יעיל. חוץ מזה, אם יציפו את תל אביב ב־50 אלף דירות בשנה ולא ב־10 אלף — זה יוריד מחירים".

 

ומיד העשירים ירכשו עוד דירות להשקעה.

"העשירים כבר בתל אביב, ועדיף שכספי המשקיעים יהיו בנדל”ן להשכרה מאשר בבנק. אם הממשלה היתה בונה דיור להשכרה או מסרבת לספסר בקרקעות לכל המרבה במחיר בגלל אחריות חברתית כלפי האזרחים שלה — הייתי אומר שלא צריכים דירות להשקעה, אבל אין שום אלטרנטיבה! בפריז לעירייה יש זכות סירוב ראשונית לכל עסקה של מכירת דיור בעיר. מציגים לה חוזה — ולה יש זכות ראשונים לרכוש את הדירה לטובת הציבור. בבעלות עיריית פריז יש 200 אלף דירות שמושכרות לסטודנטים ולקשישים. זאת המילה הגסה הזאת, 'סוציאליזם'. נכון שפריז היא עיר עשירה, אבל יש ערים עשירות כמו ניו יורק, ששם לאף אחד לא אכפת ממך.

 

"בעשורים האחרונים המדינה שלנו רק מנסה להיפטר מהאחריות שלה כלפי האזרחים בכל הנושאים שאינם ביטחון. ביתר התחומים אתה לא מעניין אף אחד. כל מה שאפשר למכור, מוכרים. משרד השיכון היה צריך לבנות עם כל העיריות בנייה מסיבית מסובסדת להשכרה, זה יעלה הרבה פחות מהשקעה בתשתיות לצורך בניית יישובים מרוחקים חדשים ובנייה של כבישים לא נחוצים עבורם. יש בארץ מספיק ערים, צריך רק להעצים אותן ולצופף אותן".

 

האם המס על דירה שלישית להשכרה יצנן את השוק וישחרר דירות להשקעה לציבור הרחב?

"המס הוא יותר יחצני מאשר בעל משמעות אמיתית", אומר ישר על יוזמת שר האוצר להכביד את המיסוי על בעלי שלוש דירות ויותר במסגרת חוק ההסדרים, שיעלה בקרוב לאישור הכנסת. "אז ידפקו קצת את בעלי הדירות בזמן שהממשלה, העיריות והרשויות המקומיות לא דואגות לפתרונות דיור. המס לא ישנה את המצב באופן דרמטי. אני לא מכיר קהל שרוצה לקנות, והמשקיעים הם אלה שמעיפים אותו".

 

 

דיזנגוף ביד אליהו

 

ישר גדל בבית תל אביבי בוהמייני להורים מפורסמים, דומיננטים ומסורים טוטלית לקריירה. אמו היתה זמרת המצו־סופרן רמה סמסונוב, ואביו היה האדריכל יצחק ישר, שתכנן מבנים אייקוניים בעיר, ובהם מוזיאון תל אביב, דיזנגוף סנטר ובית התפוצות. הוריו התגרשו כשלאבנר מלאו שלוש שנים. "נחשבנו משפחה הרוסה במונחים של אז", אמר בעבר ל"כלכליסט". דרכו העסקית של ישר הבן לא היתה פשוטה למרות המותג "ישר". אביו, שהיה אדריכל עטור פרסים, לא השכיל ליצור קליינטורה פרטית אחרי נפילת מפא"י, בדיוק כשבנו החל לעבוד. "בסוף הגענו למקום טוב", סיפר הבן.

 

מגדל רוטשילד 1 מגדל רוטשילד 1

בשנים האחרונות יזם ופיתח ישר תוכנית מהפכנית לחיבור שכונות הלוויין של תל אביב, כמו יד אליהו והתקווה, למרכז העיר השוקק. אם יש נושא שיחה שמלהיב אותו מקצועית, ושעליו הוא מדבר בתשוקה — זה החלום הזה. ישר מציג שרטוטים, הדמיות והשוואות בין מפת תל אביב הנחצית על ידי נחל איילון למפת פריז הנחצית על ידי נהר הסיין כדי להראות את הקיבעון המחשבתי שחוסם את החיבור של החלקים השונים בעיר. "תל אביב היא עיר מאוד קטנה, רק 52 אלף דונם", הוא מסביר, "לשם השוואה כפר יונה היא על שטח של 110 אלף, פי שניים מתל אביב. בעיר יש אנרגיות אדירות, אבל כשמישהו גר ממזרח לירקון ושואלים אותו מאיפה הוא, הוא לא אומר מתל אביב, אלא מיד אליהו, מהתקווה, כי הוא לא מרגיש מנטלית בתל אביב. אני רוצה לחבר את העיר הזאת ליחידה מנטלית אחת.

 

"מה שמאפיין את הערים שבעיניי הן המוצלחות ביותר הוא שיש להן גריד, רשת שתי וערב", אומר ישר ומציג רשת שתי וערב מרכזית שסימן על מפת העיר. "בתל אביב יש גריד, אבל הוא לא פונקציונלי, יש צירי רחובות לרוחבה, אבל הם סתומים ולא נמשכים. אתה מתחיל ללכת בשינקין, והוא הופך ללינקולן, ואז ליצחק שדה. דיזנגוף הופך לקפלן, ואחר כך לדרך השלום. כל קטע נקרא בשם אחר, ויש לו חתך אחר והתייחסות עירונית אחרת, ואז רחוב שמתחיל במקום מלהיב כמו שינקין נגמר ביצחק שדה, שהוא כבר דרך ולא רחוב — אבל שניהם הם בעצם רחוב אחד! קחי את לה גוארדיה, שמעשית היא מחוץ לתל אביב. את עוברת את איילון, את רחוב הרכבת, ואת כבר שתי דקות מרוטשילד! פתאום לב לבה של TLV.

 

"הרחובות קיימים, אבל חייבים לתת להם ביטוי בשדרות חדשות, כרצף, לפתוח עורקים כשעוברים מצד אחד לצד השני של העיר, ולהפוך אותה ל־’walkable ‘city". הצעתי שיוסיפו 6 גשרים להולכי רגל על איילון, שזה כלום. בפריז, לכל 300 מטר יש גשר על הסיין, ובתל אביב רק אחד לקילומטר. אם אתה הולך רגל שרוצה להגיע ממזרח למערב — זה לא ריאלי. בחשמונאים יש ציר שיכול להגיע עד יד אליהו — זה לא קורה, הוא נפסק. אותו עורק סתום מנטלית ופיזית. מדדתי מרחקים ממשה דיין עד לרוטשילד, זה כולה קילומטר וחצי, כלום! בניו יורק זה מרחק שאת הולכת ביציאה מהמלון עוד לפני הקפה הראשון. אבל כאן אלה עולמות אחרים. נוסף על כך, הצעתי לחבר את האזורים האלה בתחבורה ציבורית שתיסע במסלול שיקיף אותם, כך שהמרחקים יתקצרו עוד יותר והכל יהיה פשוט ומהיר".

 

ואז יד אליהו נהפכת לדיזנגוף?

"הכל מתחיל בראש. קודם חשוב שיהיה לזה אותו שם, כי זה ישפיע על כל נראות הרחוב. תחשבי על רחוב שמתחיל בים ונגמר בסוף יד אליהו. ואז אתה גר בדיזנגוף מערב 670 ולא בדרך השלום. חשוב שמי שגר במזרח העיר ירגיש חלק מהחוויה כמו מי שגר במרכזה. ואחר כך החברות יגיעו בעקבות האנשים, ואז הווי־וורק וכל הכיף של תל אביב לא יהיו רק ממערב לאבן גבירול, הם יימשכו עד רמת גן. והעלויות להגשים את התוכנית הן שום דבר".

 

מה חשב ראש העירייה?

"אותו מעניין יותר איך לחבר את תל אביב למטרופולין הגדול. הוא אמר לי שזה לא טוב כי זה מפסיק בגבול תל אביב, שלדעתו צריכה להימשך ברמת גן וגבעתיים. חשבתי שהחיים שלי עומדים להשתנות אחרי הפגישה עם ראש העירייה, אבל זה לא קרה", ישר אומר בחיוך. "אם התוכנית היתה מתגשמת ומצליחה, הייתי רואה בזה את הישג חיי. היכולת להשפיע על איכות חיים של אנשים רבים מדברת אליי הרבה יותר מהשפעה על חייו של זוג שבונה וילה".

 

זה לא חטא לחיות בקיטוב כזה?

"הסוציאליזם שלי, שאת צוחקת עליו, הוא אמיתי. אם בתכנון של העיר אפשר לקחת את החצי שלה שלא נהנה מהחוויה העירונית ולהזרים לו את האנרגיה היוצרת וההייטקית — זה מעשה סוציאליסטי להפליא".

 

אגו של אדריכלים

 

אתה מרגיש אחריות לא לפשל כדי לא להרוס את קו האופק לנצח?

"אני מרגיש אחריות עצומה, כי הטעויות של ארכיטקט נשארות הרבה אחריו. אותי יותר מטריד שאעשה טעויות שהן מעבר לעיצוב, אלא ביצירת המקום שרציתי, שבזה לא אצליח. בניין יפה מהמקום שאני נמצא בו בחיים הוא כמו מילה בתוך משפט. חשוב שהוא יהיה יפה, אבל בזה לא מתחילה ולא נגמרת האחריות של האדריכל. יש דברים שבניתי לפני הרבה שנים והייתי עושה אחרת. אז עבדתי יותר ברמת הבניין, עוד לא העסיק אותי כל כך המקום. כשאתה מתעסק בפרויקטים גדולים — האתגר והאחריות גדלים".

 

איך אדריכל יכול לשחרר את המקום הטווסי של לעשות את הכי יפה?

"יש בעיית אגו לאדריכלים. תחשבי על החוויה של לראות בניין שתכננת בגובה 100 מטר, את עלולה להרגיש בטעות שיש לך כוחות עצומים. אבל אדריכלות טובה לא מונעת מאגו. את צריכה לדעת להפריד בינך לבין המגדל, ולחשוב על מכלול של דברים, ולא רק איך להיות יותר מבריק מהשכן. כי הסנסציה הרגעית של מה שאתה עושה תהיה נורא נחמדה, אבל היא לא תישאר בעוד 20 שנה. יש משהו יותר עמוק במקומות שרוצים לחזור אליהם.

 

“קחי למשל את תוכנית הפינוי־בינוי הגדולה שאנחנו מתכננים ברחוב דפנה — אין הרבה פרויקטים בסדר גודל כזה בעיר, שבהם אתה יוצר בעצם רחוב שלם. אנחנו רוצים לאפשר לאדריכלים חופש בווריאציות על המגדל, אבל להימנע מקקופוניה באופן שלא כל אדריכל יהיה טווס יותר מהשני, כי מקומות שאדריכלים אוהבים להשוויץ בהם לא יוצרים בדרך כלל מקומות שאנשים אוהבים לגור בהם".

 

הדמיות של המגדלים שמתכנן ישר כיום. מלמעלה ובכיוון השעון: השוק הסיטונאי ברחוב החשמונאים, כיכר אתרים ומתחם סומייל באזור אבן גבירול הדמיות של המגדלים שמתכנן ישר כיום. מלמעלה ובכיוון השעון: השוק הסיטונאי ברחוב החשמונאים, כיכר אתרים ומתחם סומייל באזור אבן גבירול

 

יהיה נורא אם כל הבניינים יהיו אותו דבר?

"לא כל הבניינים ייבנו בעת ובעונה אחת, הרי בפינוי־בינוי בניין יכול להיתקע במשך עשר שנים, ואז אולי לא ירצו לבנות כמו קודם. חוץ מזה צריך להגביל את היכולת של האדריכל לקלקל. כשאדריכל עושה משהו טוב, זה שקוף, אבל כשהוא טועה ונותנים לו את הכוח להמשיך לטעות עוד ועוד, זה מאוד מסוכן. כשאני חושב על פרויקטים גדולים שתוכננו בידי אדריכל אחד, מיד צצים לי בראש שיכונים ו"פתרונות" — לא ארכיטקטורה. יש המון כוח לארכיטקט, ולא נכון לתת לאחד יותר מדי כוח. גם לא לי".

תן דוגמה לשכונה שדוקרת את העין.

 

מגדל W ברחוב נסים אלוני מגדל W ברחוב נסים אלוני

"שכונת שחמון באילת. תכננו אותה בשנות התשעים, כשהיתה עלייה מברית המועצות והיתה היסטריה ליצור שכונות חדשות, משהו ענק. עשו שחמון א', ב', ג', ד', וכולן בידי אותו ארכיטקט. יש שם הרבה שגיאות שחוזרות על עצמן, משוכפלות בכל המבנים, ואין מה לעשות כבר. אין שם שום רחוב, יש שממה אורבנית, כבישים ענקיים — כמו לקבל כביש 6 בתוך השכונה. אין חיים מחוץ לבתים, והשכונה בכלל לא מתקשרת לעיר. היא תפזורת של בתים לאורך כביש מהיר. זה אנטי־אורבני לחלוטין".

גם אם המושבות בפתח תקווה נחשבת פיגוע אורבני, שכונת לוויין שלא מחוברת לעיר בשום אופן.

 

"הגישה של תכנון שכונות שישנים בהן לא נכונה. גם בשכונות שישנים בהן אפשר לפזר מסחר. בשנים האחרונות אני מבין יותר ויותר שהאתגר הגדול לארכיטקט הוא לא לתכנן בניין יפה, אלא ליצור 'מקום'. כזה שאתה רוצה לחזור אליו, לשהות בו ולשלוח אליו מישהו אחר. לא כל פיסת קרקע עם כמה בניינים הופכת להיות מקום. הבעיה של שחמון, כמו של אם המושבות, היא בדיוק זו. נוכחתי בזה כשבני בן ה־4 אמר בכל כמה קילומטרים בנסיעה: ‘כבר היינו פה’. הכל נראה לו אותו דבר".

 

אז איך יוצקים נשמה במתחם?

"צריך לייצר לאנשים סיבה ללכת ברגל. ברגע שצריך אוטו כדי לקנות עיתון, נוצרת שחמון. נוסעים מצד לצד, ולא קורה כלום באמצע. הדגש הוא לתכנן סביבה שיש בה התרחשות אנושית שיוצרת תרבות, כלכלה, אינטראקציות. מה שנקרא החיים עצמם. זה לא מספיק לתכנן רק את הצ'ק ליסט של גינה לילד, בית ספר וכו'".

 

איך מעודדים אנשים לשוטט ברחובות?

"בהולנד מעניקים תוספת משכורת או זיכוי במס למי שמגיע לעבודה באופניים. אתה מקבל תוספת על האוטו שלא הזזת. כשאתה נפגש עם שר הולנדי, לא תמיד מחכה לו מרצדס. הוא ישים מקל כביסה על המכנסיים, שלא יסתבכו בשרשרת האופניים, וירכב הביתה. עידן המכונית כפי שאנחנו מכירים אותו מסתיים. זה ייקח זמן, אבל אין ברירה אחרת. הרחובות ייסתמו בסוף. הערים הטובות בעולם הן ערים עם תחבורה ציבורית, שבהן בא לך ללכת ברגל. כשהאלטרנטיבה של תחבורה ציבורית תשתפר, והיא משתפרת לאט לאט, זה יקרה. אני לא מאמין בכפייה, אבל ברגע שלא יהיה כדאי לך לקחת את האוטו, ויהיה פתרון כדאי אחר — אתה תבחר בו".

 

לא תתכנן קניון, אם תתבקש לעשות זאת?

"קניון זה דבר נוראי לעיר. כשהמסחר עובר לקניונים, הרחוב מת. במבט לעתיד המגמה הרווחת היא אנטי־קניונית, להחזיר את המסחר לרחובות.

 

“סומייל היא דוגמה לפרויקט שחלק מהמעורבים בו חשבו שצריך לעשות בו קניון, ואני חשבתי אחרת. לכן עשינו מקום מסחרי פתוח עם קירוי גדול, שגם בלילה אנשים עוברים דרכו, והוא חלק מהרקמה של הרחובות. בניו יורק הולכים לוושינגטון סקוור, ליוניון סקוור, לא כי שם יש חנויות יותר טובות, אבל אתה הולך באיזשהו גריד, ופתאום מגיע לאיזה אירוע, עוד אנשים נמצאים, אז נעצרים ויושבים".

 

ומה לגבי המגדלים שאתה מתכנן בכיכר אתרים? האם הקמת מגדלים על הים לא חוטאת למקום?

"הטעויות שנעשו בכיכר אתרים מבחינה אורבנית הן עצומות. הכביש התת־קרקעי הזה, החור השחור ליד הים, הרמפות הארוכות — כל אלה הרגו את הרחוב מסביב. לא רק שהפרויקט עצמו מוזנח ולקוי, כל הסביבה שלו מושפעת מזה. יעקב רכטר, שתכנן אותו, היה אדריכל מצוין, אבל זו היתה תקופה אחרת עם אידאולוגיות אחרות, המכונית היתה המלכה, ולא הולך הרגל. זה אזור לא בריא, שצריך לעבור ניתוח. לא משנה אם המגדלים ייראו כך או אחרת. הדבר העיקרי הוא להרים את מפלס הכביש למעלה, שיראו את הים, לייצר דפנות רחוב פעילות.

 

"הפרויקט לא חוטא למקום, ולא שם אותי בקונפליקט. אני מבין את המכניזם של עיר וכלכלה, אי אפשר להרוס את הכיכר ולהפוך אותה לגן, העירייה לא מוכנה ולא יכולה לקנות את כיכר אתרים. האתגר שלנו הוא להוריד את המגדלים בפרופיל נמוך לקרקע, עם מבט לים בכל מקום. אני לא שותף לדמעות בנושא הזה". 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x