$
מוסף אפריל 2012

הבנקאים של היטלר

רק בשנים האחרונות, כמעט 80 שנה מאז עליית היטלר לשלטון, נחשף עומק מנגנון המימון הנאצי: רשת בנקאים ואנשי עסקים מכל העולם שסיפקה למכונת הכיבוש את הבסיס הכלכלי להמשך ההרס

איתי להט 11:0619.04.12

בחודשים האחרונים נרשמה עליית מדרגה בטון שמשמיע הרחוב היווני נגד גרמניה. כינוי הגנאי "נאצי" חזר לז'רגון השוטף של היוונים, בעקבות הטיפול הקשוח שמשבר החוב היווני זוכה לו בהנהגת גרמניה. אבל לצד הגידופים, היוונים הכעוסים העלו טענה מעניינת: הגרמנים חייבים לנו סכום עצום של כסף מהמלחמה, שאותו לקחו כהלוואה.

 

העובדות תומכות בטענה היוונית. ב־14 במרץ 1942, כשנה לאחר כיבוש יוון על ידי גרמניה (בסיוע איטלקי), נחתם חוזה גרמני־איטלקי שחייב את הבנק המרכזי ביוון "להעניק" לגרמניה הלוואת מלחמה בסכום של 476 מיליון רייכסמארק. 70 שנה חלפו, אך ליוונים לא הוחזרה אף לא פרוטה אחת מאותה הלוואה שחויבו להעניק. צוות של כלכלנים גרמנים חישב ומצא כי ההלוואה הזאת, כשהיא מותאמת אך ורק לאינפלציה, עומדת כיום על 11 מיליארד יורו. אבל בתוספת ריבית צנועה של 3% לשנה, שווייה הנוכחי מגיע ל־73 מיליארד יורו - יותר ממה שיוון זקוקה לו כדי לסגור את הגירעון הפיסקאלי שלה לחמש השנים הקרובות.

 

בתחילת מרץ הורה שר האוצר היווני פיליפוס זכינידיס לאנשי הארכיב הלאומי של יוון לחפש עדויות בנוגע להלוואה ההיא. זכינידיס הודיע גם כי יעשה כל שביכולתו כדי להציב בפני הגרמנים דרישה מעודכנת לתשלומי פיצויים על ההלוואה. יוון, אגב, היא המדינה הכבושה היחידה באירופה שלא קיבלה פיצויים מהגרמנים, למעט פיצויים אישיים לנפגעי הכיבוש.

 

היטלר עם הייאלמר שאכט, שר הכלכלה הנאצי שהקים את בנק BIS היטלר עם הייאלמר שאכט, שר הכלכלה הנאצי שהקים את בנק BIS צילום: איי פי

 

גרמניה מצדה טוענת כי כל הפיצויים שהיא נדרשה לשלם ליוון שולמו, אבל שר הרפורמות היווני דימיטריס רפאס מסר בתגובה כי יוון מעולם לא ויתרה על תביעותיה לפיצויים, וכי מדובר בנושא על־זמני שאי אפשר לוותר עליו. גם דובר משרד החוץ היווני אישר כי מדובר בחוב של כ־70–95 מיליארד יורו, שאותו תדרוש ממשלת יוון כפיצויים מהגרמנים.

 

מקרה "הלוואת המלחמה" היוונית חזר על עצמו בכל אירופה במלחמת העולם השנייה. הוורמאכט כבש והאס.אס בזז ושדד, אלא שללא עזרה של בנקאים ואנשי הון מקצועיים, הנאצים לא היו מסוגלים להניח את ידיהם על חלקים ניכרים מההון של המדינות שכבשו. בלי שיתוף פעולה מצד מוסדות פיננסיים, הנאצים היו נשארים עם חור גדול בכיס, שלא היה מאפשר להם גם להאכיל את הבית וגם לצאת למלחמה.

 

הקשרים בין בנקים בינלאומיים לשלטון הנאצי הם אחד התחומים הפחות נחקרים בהיסטוריה של השואה, אבל הם שימשו תשתית חיונית לאירועים האפלים ביותר של המאה שעברה. מקורות המימון של היטלר הגיעו לא רק מביזה, אלא עברו הכשר בנקאי בחסות כמה מהבנקים הגדולים בעולם - חלקם משחקים גם כיום תפקיד קריטי בכלכלה העולמית. הבנקאים של היטלר, כך עולה מהמחקר, לא היו רק גרמנים.

 

שר האוצר האמריקאי היהודי הנרי מורגנתאו שר האוצר האמריקאי היהודי הנרי מורגנתאו צילום: איי פי

 

מכונת המימון של מכונת המלחמה

 

מי ששיחק את התפקיד המשמעותי ביותר במימון הנאצים היה בנק שאז, כמו היום, הוא אחד המוסדות החשובים בכלכלה העולמית: הבנק השוויצרי BIS (הבנק להסדרים בינלאומיים, Bank for International Settlements). את הבנק הזה ייסדו ב־1930 שניים: נציב הבנק האנגלי מונטֵגיוּ נורמן ועמיתו הגרמני הְיָילמאר שאכט. שאכט היה מדינאי נאצי ושימש כשר הכלכלה בשנים 1935–1937. כשפנה להקמת BIS הוא פרש מתפקידו כנשיא הרייכסבנק, אבל המשיך להיות מעורב פוליטית, בעיקר במתן תמיכה להיטלר.

 

שאכט הקים את BIS בעיקר כדי שיהיה לאירופה מנגנון לבצע תשלומים כספיים בינלאומיים - בפרט עבור תשלומי הפיצויים שנכפו על גרמניה בחוזה ורסאי, לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. עם הזמן BIS הפך לבנק מרכזי עבור בנקים מרכזיים; במועצת המנהלים שלו ישבו נציגים מכל היבשת, מארצות הברית ומיפן - והוא גם הנהיג חידוש שנראה היום ברור: שימוש בוועדה מייעצת של כלכלנים, שבאותה תקופה נעדרו לחלוטין מהנהלות הבנקים המרכזיים.

 

ב־1933, כשהנאצים עלו לשלטון, BIS הפך לצינור שהזרים השקעות מהמערב לצמיחה הגרמנית המרשימה: עד שפרצה מלחמת העולם השנייה הוא הזרים 294 מיליון פרנקים שוויצריים מבריטניה וארצות הברית היישר אל תוך הכלכלה הגרמנית - כלכלה שכל מטרתה היתה להכין את גרמניה למלחמה.

 

המרכזיות של BIS במכונת המימון הנאצית נכנסה להילוך השיא שלה עם הסיפוח הנאצי של אוסטריה ב־1939. מיד לאחר הסיפוח דרש היטלר כי BIS יעביר את מצבורי הזהב של הבנק האוסטרי המרכזי לכספות הרייכסבנק - ו־BIS, כמשרתם של אדוני אירופה, העביר בצייתנות 22 טונות של מטילי זהב, במהלך שהעלה את חמתו של מי שהיה שר האוצר האמריקני באותה עת, היהודי הנרי מורגנת'או. זה לא הפריע למונטגיו נורמן, שהיה כעת נגיד הבנק המרכזי של אנגליה, לשבח את התנהלותו של BIS ולהחמיא לו על התפקיד שהוא משחק בשמירת היציבות הפיננסית.

 

שאכט (משמאל) ומונטגיו נורמן. הנגיד הבריטי שיבח את פעילות הבנק שאכט (משמאל) ומונטגיו נורמן. הנגיד הבריטי שיבח את פעילות הבנק צילום: איי פי

 

"הדירקטוריון של BIS כבר נשלט ברובו על ידי נאצים", סיפר פרופ' ריימונד מייקסל, שעבד גם הוא במשרד האוצר האמריקני באותה עת, בראיון שהעניק לבי.בי.סי בתחילת שנות התשעים. "הדירקטורים, שלא השתייכו לנאצים, דאגו בעיקר לשמור על האינטרסים הכלכליים של הארצות שלהם ושל בנקים מסחריים גדולים. על BIS הופעל לחץ עצום להיעתר לדרישתו של היטלר, בשם שמירה על האינטרסים הכלכליים".

 

בעוד נורמן משבח את התנהלות הבנק, היטלר פלש לצ'כוסלובקיה, וחזר על הדרישה להעביר לידיו את קופת המדינה - אלא שהפעם ניצבה בפניו בעיה: חלק גדול מהזהב של המדינה הועבר בחשאי למקום מבטחים, אל הכספות של בנק אנגליה. כדי לפתור את הבעיה הזאת, היטלר הפעיל את BIS, וזה נכנס לתמונה ודרש מהבנק של אנגליה להעביר לגרמנים את הזהב הצ'כוסלובקי. נוכח הדרישה הזאת נורמן נכנע והעביר לגרמנים, בו ביום, זהב בשווי של 6 מיליון פאונד.

 

המהלכים הללו עוררו סנטימנט שלילי מובהק נגד BIS, וכדי לאזן אותו מונה לבנק יו"ר אמריקאי, תומס מקיטריק, מעין מינוי ניטרלי לזמנים קשים. אבל המינוי לא עצר את הבנק מלהמשיך ולספק לנאצים את הזהב של המדינות הכבושות: הבאה בתור היתה הולנד ואחריה באה בלגיה. בשני המקרים ציית BIS לצו של הפיהרר והעביר את הזהב לרייכסבנק.

מה שמדהים יותר היא העובדה שעמדתו של הבנק המרכזי באנגליה בנוגע ל־BIS לא השתנתה במשך כל המלחמה, בטענה שאמנת הבנק מעניקה לו ניטרליות, אפילו כשהמדינות החתומות עליה שרויות במלחמה.

 

פרנקים שוויצריים תמורת שיני זהב

 

שיתוף הפעולה בין BIS לשלטון הנאצי נמשך לאורך כל המלחמה. הבנק, שהיה מעל מדינות ומלחמה, העביר לגרמנים לא רק את הדיבידנדים מהשקעות מוצלחות שביצעה גרמניה באמצעות הבנק, אלא גם את הדיבידנדים מההשקעות שהוא ביצע עבור המדינות שנכבשו במלחמה על ידי הגרמנים.

 

זה היה רק קצה הקרחון. עם תום המלחמה חשפו דו"חות מודיעין אמריקאיים את תפקידו של BIS בהלבנת שלל הביזה הנורא מגופותיהם של יהודים: שיני זהב, שעוני זהב, מסגרות משקפיים מוזהבות ותכשיטים. הדו"חות קבעו כי השלל המצמרר הולבן על ידי BIS לפרנקים שוויצריים תמורת עמלה; הפרנקים השוויצריים בתורם הופקדו ישירות לחשבונות האס.אס כדי לממן את פעילותם השוטפת של מחנות הריכוז וההשמדה.

 

ב־1944, ובאיחור ניכר, נרשם מהלך ראשון לטרפוד מנגנון המימון הזה, כאשר הממשלה הגולה של נורבגיה הגישה למוסדות המוניטריים של האו"ם בקשה לפירוק BIS - זאת לאחר שהבנק גרם להצפת מטבע ולאינפלציה בנורבגיה, ויצר לנורבגים בעיה שעם השלכותיה התמודדו עד תחילת שנות התשעים. ההצעה הנורבגית זכתה לתמיכתו של מורגנת'או, אבל סוכלה בידי הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס, אחד השמות המפורסמים בכלכלה העולמית עד היום. קיינס טען באוזני מורגנת'או כי אסור לסגור את BIS כיוון שבנות הברית יזדקקו לשירותיו לאחר המלחמה. הדיונים נמשכו בעת שבנות הברית פלשו לצפון אירופה, ולאחר כיבוש פריז החליט מורגנת'או לדחות את שיתוק הבנק עד סיומה של המלחמה. אלא שגם אז הצליח BIS להפעיל סדרת לחצים בינלאומיים שהותירה אותו בתפקיד המרכזי שמילא קודם.

 

היום ב־BIS העסקים מתנהלים כרגיל. הבנק שמעולם לא ראה צורך להתנצל על מעורבותו במימון הרייך השלישי הפך לאחד הבנקים החשובים בעולם. באפריל 2010 תיאר אותו נגיד הבנק האירופי המרכזי קלוד טרישה כ"מקום שבו נפגשים נציגי הבנקים החשובים בעולם". BIS משחק כיום תפקיד מרכזי בסחר המטבעות העולמי, מרכֵּז 7% מתנועת החלפת המטבע העולמית ומחזיק בכספותיו 712 טונות של מטילי זהב - חלקם, כנראה, שוכבים שם עוד מהתקופה שבה הזהב הועבר לאוצר הגרמני מהמדינות הכבושות.

 

דאג קייסי, כלכלן ומשקיע ותיק שגם פרסם כמה ספרי השקעה רבי־מכר, תיאר את BIS כ"בנק החשוב ביותר שאתם לא יודעים עליו דבר", במאמר עבור האתר InvestorsInsight. "המטרה המרכזית של BIS היא לשמור על יציבות מוניטרית בעולם", כתב קייסי. "על ידי שליטה בסחר במטבעות ואחזקה מאסיבית בזהב, BIS יכול ליצור השפעה עצומה על התנאים הכלכליים בכל מדינה בעולם. הוא פטור מסמכות לאומית וניצב מעל האוטוריטה של מדינות. אין מקרה שבו נגיד הבנק המרכזי האירופי או האמריקאי מכריזים על שינוי בריבית בלי לאשר זאת עם דירקטוריון BIS".

 

האמריקאים שעשו עסקים עם האויב הנאצי

 

אבל לא רק בנקאים שוויצרים ובריטים שירתו את האינטרסים של היטלר: לא מעט בנקאים אמריקאים ניהלו קשרים עסקיים אינטנסיביים עם הנאצים. חלקם השקיעו בגרמניה גם בזמן המלחמה עצמה. כזה היה, למשל, הבנק האמריקאי UBC, שבסוף שנות השלושים היה בנק ההשקעות הגדול בעולם. למעשה, UBC נשלט על ידי פריץ טיסן - מגדולי התעשיינים הגרמנים בשנות השלושים, ומי שסיפק להיטלר סיוע כלכלי ופוליטי בעלייתו לשלטון ואחריה. פעילותו של UBC, שנמשכה עד להחרמתו והפקעתו בידי הממשל האמריקאי, תרמה רבות למאמץ המלחמתי הנאצי: הבנק רכש ושלח כמויות עצומות של זהב, דלק, פלדה, פחם ואג"ח אמריקאיות שהזינו את המאמץ המלחמתי בגרמניה.

 

הסיפור הזה דבק אפילו במשפחת בוש הנשיאותית, כאשר בספטמבר 2004 פרסם "הגרדיאן" הבריטי תחקיר שהשתרע על פני עשרה עמודים וחשף את חלקו של הסנאטור פרסקוט בוש, אביו של הנשיא ג'ורג' בוש וסבו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש, בקשרים האמריקאיים־נאציים. "הגרדיאן" הזכיר כי פרסקוט בוש היה דירקטור ב־UBC, והציג מסמכים מהארכיב הלאומי של ארצות הברית שמהם עלה כי ב־1942 הוחרמו נכסיו של פרסקוט בוש בעקבות אשמת "מסחר עם האויב" - זאת לאחר שהתברר שגם בית ההשקעות שבו היה שותף, BBH, שימש כבסיס אמריקאי לפעילותו של טיסן. מטרידים אף יותר הם מסמכים שנתגלו הקושרים את בוש לחברת הברזל CSSC, שבמהלך המלחמה העבידה אסירים ממחנות הריכוז.

 

בוש לא היה היחיד. "שר האוצר האמריקאי באותה עת, מורגנת'או, שנא את גרמניה הנאצית עוד לפני המלחמה, ולא רצה שארצות הברית תעשה איתה עסקים - אבל התפיסה הזאת אפילו לא עלתה בדעתם של האנשים שעבדו במגזר הפיננסי", אמר מייקסל באותו ראיון לבי.בי.סי. "הבנקאים רצו רק לייצר השקעות טובות על ידי עבודה משותפת עם הכלכלה הגרמנית".

 

"צריך לזכור שבאותן שנים, הדאגה המרכזית של הממשל האמריקאי היתה לצאת מהשפל הגדול של תחילת העשור", הסביר טיילור אוסטרנדר, גם הוא בכיר במשרד האוצר האמריקאי באותה עת, לבי.בי.סי. "המלחמה הממשמשת ובאה באירופה העסיקה את הממשל הרבה פחות. ההשקעות בגרמניה הניבו צמיחה מסוימת בארצות הברית, ואי אפשר היה להתעלם מזה. אבל גם רוזוולט, כמו מורגנת'או, לא אהב את הקשר ההדוק שהיה בין וול סטריט והתאגידים לבין גרמניה הנאצית".

 

ב־1944 נחת על שולחנו של מורגנת'או מסמך מפורט ומביש על התנהלותו של צ'ייס נשיונל בנק (Chase), אחד הבנקים הגדולים בעולם באותה תקופה. לנו הוא מוכר כיום יותר בגלגולו הנוכחי כג'יי.פי מורגן צ'ייס. "סניף הצ'ייס בפריז היה להוט לשרת את הכובשים הגרמנים בכל דרך אפשרית", נכתב במסמך שבידיו של מורגנת'או. "כל מטרתו של הבנק היתה להחזיק בנתח השוק שלו בכל מחיר".

 

מורגנת'או מינה חוקרת בשם מרג'ורי פרבר לבדוק את התנהלותו של צ'ייס במלחמה. במהלך חקירתה פרבר גילתה עובדות מדאיגות. "כשב־1941 חוקקו בצרפת חוקים המגבילים את חופש התעסוקה של יהודים, צ'ייס הציעו את עצמם לשלטון הנאצי בתור הארגון הראשון שיתווה דוגמה ודרך, וייפטר מכל עובדיו היהודים", סיפרה פרבר לערוץ ההיסטוריה האמריקאי. "הם אף הגדילו לעשות ומיד חסמו את חשבונות היהודים בבנק ולא אפשרו ליהודי פריז למשוך את כספם".

 

גם בנקים זרים רבים אחרים שיתפו פעולה עם הכובשים הנאצים, אמרה פרבר באותו ראיון. "בנק ברקליס, למשל, פנה מיוזמתו למושל הגרמני של פריז ושאל אם עליו לפטר את עובדיו היהודים ולחסום חשבונות של לקוחות יהודים. למרבה המזל, המושל ענה 'לא אכפת לי, תפעלו על פי התקנון'. זה היה כמובן ניסיון לשאת חן בעיני הנאצים, ליצור אווירה של שיתוף פעולה, והכל בשם ההמשך התקין של התנהלות הבנק. וזה מעבר לעובדה שהבנק גם הלבין עבור הנאצים סכומים לא מבוטלים של שלל שנבזז מהצרפתים".

 

במהלך משפטי נירנברג נחשפו מסמכים שהעמיקו את התמונה האפלה הזאת. בין היתר נחשף שם מסמך של הרייכסבנק, שבו מנה הבנק המרכזי הגרמני רשימה של בנקאים ומוסדות פיננסיים זרים שנתפסו כאוהדים למטרה הגרמנית; המרכזי שבהם היה צ'ייס.

 

המסמכים הללו, והתחקיר של פרבר, זעזעו את מורגנת'או, שרצה לבוא בחשבון עם כל הבנקים הזרים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ובראשם BIS. הוא לא הספיק: באפריל 1945 הנשיא רוזוולט הלך לעולמו, הנשיא הארי טרומן מונה במקומו, ומורגנת'או פרש מתפקידו. בכך בא הקץ על תוכנית חיסול החשבונות שלו עם הבנקים, שכללה גם איסור חמור על כל סוג של תחייה תעשייתית בגרמניה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x