$
3.11.11

הבן שלי מהנדס. מחר הוא רופא

כשהורים לילדים בני 6 רושמים אותם לחוגי "לגו הנדסי", "מנהיגות צעירה" או "רובוטיקה ודינוזאורים", הם מסבירים שזה מה שהילד בחר. אחר כך, בשקט, הם מודים שכך הם מכינים אותו להיות מנכ"ל יצירתי של סטארט־אפ מצליח. מפעילי החוגים יודעים שהסוד טמון פשוט במיתוג מחודש של חוג ישן

אורלי אטיאס התלבטה. היא עברה על הרשימה שקיבלה, ומדי פעם מלמלה "וואו". את ה"וואו" הנרגש ביותר עורר "חוג מנהיגות צעירה". משהו בשם הדליק את אורלי, רק בת 7, רק בכיתה ב'. "היא לא ידעה למה הכוונה, אבל המילה מנהיגות, להיות מנהיגה, עשתה לה את ה'וואו'", מספרת מגי אטיאס, אמה. אבל גם "האלקטרונאי הצעיר" ו"רובוטיקה ודינוזאורים" עוררו התלהבות, "אז שבועיים היא הלכה לשיעורי ניסיון. וכשהלכה ל'מנהיגות' היא אמרה: 'אמא, משם אני לא יוצאת'".

 

שעת צהריים בבית הספר ממלכתי א' הוד השרון, ואני מלווה את אורלי לחוג המדובר, שמתקיים במסגרת שעות הצהרון. אחרי שהילדים מתכנסים, כ־20 בני 7-6, המדריך זיו לוי מכריז: "בואו נראה איך אנחנו משלבים בין גוף לשפה", ואז פותח במופע ג'יבריש מרהיב, בקול רועם ובתנועות גוף דרמטיות. "מוי אחד פיכה דאומה שגפה באז גדול. מה יש לך בלס? נאל תא הולכת? נאי? לבסתא שלי", הוא אומר. אורלי ושאר הילדים מתרגמים את הסיפור בקול אחד: "יום אחד כיפה אדומה פגשה זאב גדול. מה יש לך בסל? לאן את הולכת? אני? לסבתא שלי". הסיפור מתגלגל, הג'יבריש ממשיך, הילדים מתרגמים כל משפט במקהלה, כמו חיילים.

 

במשימה הבאה לוי חד לילדים חידות בחרוזים. ילד שמבקש לענות על החידה נקרא אל הלוח, מתבקש לעמוד מול הכיתה ולהשיב רק על פי ההוראות: "תעמדי זקופה, בלי להסתיר את התרגיל על הלוח", אומר לוי לאורלי, "ספרי על עצמך, על התחביבים שלך - ואז תעני". "שלום, שמי אורלי", אומרת אטיאס בקול מתוק, "התחביבים שלי זה מחול וספורט. זיו שאל מה האות היחידה שאפשר לאכול איתה מרק, אז האות היא כ'". היא ממלאה את האות החסרה בתשבץ על הלוח, ולוי אומר: "זה היה מצוין, תרשמי לך 20 נקודות".

 

אין ספק שהילדים נהנים. אבל מה לזה ולמנהיגות? נניח לרגע שאפשר ללמד מנהיגות - האם אפשר לעשות זאת בגיל 7, והאם זו הדרך? "זה עניין של תקשורת מילולית ושל עמידה מול קהל", לוי מנסה להסביר לי בקצרה אחרי השיעור. הוא כריזמטי מאוד, ואולי זה מה שהוא מנסה ללמד, בסוף, קצת כריזמה וביטחון עצמי. וכן, בסוף זה עניין של תקשורת מילולית - אפשר לשווק לילדים ולהורים כמעט כל דבר, פשוט אם אורזים אותו נכון.

  

ילדים בחוג לגו. אבל לגו אתגרי ילדים בחוג לגו. אבל לגו אתגרי צילום: תומי הרפז

 

"להכין את הילד להיות סטארטאפיסט"

 

בחמש השנים האחרונות המיתוג מחדש של חוגים לילדים צעירים נמצא בשיאו. מארגני החוגים מכירים היטב את קהל היעד שלהם, ויודעים איך להגיע אליו. הם יודעים איך לתפוס את הילדים, שגדלים חשופים למדיה, לתוכניות ריאליטי, לעולם של פרסום אגרסיבי וסיסמאות; ואיך לתפוס את ההורים, אלה שגדלו בשנות השבעים והשמונים והלכו לכדורגל, בלט, תנועת נוער ואולי גם מחשבים, אבל עכשיו מצויים בעיצומו של המירוץ בעולם תחרותי, טכנולוגי, קרייריסטי. ההורים האלה יודעים שהמירוץ מתחיל מוקדם, ושהילדים שלהם כבר נמצאים בו. לא בכדי מילות המפתח בחוגים החדשים לתלמידי הכיתות הצעירות הם הנדסה, רובוטיקה ומנהיגות. כדי לקנות את הילדים מוסיפים דינוזאורים, לגו ו"הישרדות".

 

"החברה של היום תובענית מאוד", מסבירה מגי אטיאס (41), עובדת בעיריית הוד השרון. "אני מנסה לתת לה כלים לחיים. היום אתה חייב שיהיה לך כישרון מטופח. לילדים בגיל הזה כבר יש רזומה, ילדה אחת כבר כמה שנים במחול, ילד אחר בליגת הכדורסל, ממש קורות חיים. אתה יכול להתיפייף ולומר 'זה לא נוגע לי', אבל לא על גב הילדים שלך. אתה רוצה שהילד שלך יעמוד ברף, אלה הדרישות של החברה".

 

גם מרגלית הראל (51), מנהלת חשבונות מראשון לציון, מודה שחוגי ההנדסה הם חלק ממסלול ברור שהיא מתווה לילד. היא אם לשני בנים גדולים, בני 16 ו־18, ולשחר, תלמיד כיתה א'. "הוא בן הזקונים, ובניגוד להורים צעירים אני כן חושבת על העתיד כשאני רושמת אותו לחוגים", היא אומרת. "אם הוא מתעניין בלגו אתגרי ואפילו ויתר על קפוארה כדי להירשם אליו, אני אתן לו את זה, אתן לו כל דבר שהוא מוכן להיות מועשר בו. כשהגדולים שלי היו בגילו הייתי שמחה שילכו לקפוארה, רק שיוציאו אנרגיה ויעבירו את הזמן, אבל היום אני חושבת שזיקה להנדסה תעזור לילד שלי בעתיד. אי אפשר להימנע מזה".

  

ילדים בחוג דינוזאורים. "יש חיים גם אחרי 17:30" ילדים בחוג דינוזאורים. "יש חיים גם אחרי 17:30" צילום: עמית שעל

 

"לגו הנדסי" הוא הלהיט של השנים האחרונות. "בתוך חמש שנים הביקוש ב־12 האזורים שאנחנו פועלים בהם קפץ פי שלושה, ל־1,500 ילדים", מתגאה מיכה הירש, הבעלים של "ד"ר לגו", החברה שמפעילה את החוגים. המתחרים שלו, חברת קבוצת העשור שמעבירה שיעורי "לגו אתגרי", מדווחת על 2,500 חניכים. החוגים הללו, אגב, פופולריים במיוחד באזורים של עובדי הייטק. כך, שש כיתות לגו הנדסי התמלאו בתוך שבועיים בבית ספר בכור לוי בצפון רחובות, הסמוך למכון ויצמן ולא רחוק מפארק המדע.

 

השפה בחוגי הלגו עלולה להישמע זרה למי שלא למד בפקולטה להנדסה, גם אם בילדותו היה חובב לגו מושבע. אפי גלבוע מד"ר לגו, למשל, ניצב מול תלמידי כיתה א' בבית הספר ארגמן בנס ציונה ומסביר להם את ההבדל בין "מבנה קשיח" ל"מבנה זחיח". הילדים מרותקים, עד שדפיקות על הדלת קוטעות את ההסבר ואם נכנסת עם שני ילדים בני 5 - ותג של עובדי אורבוטק על הבגד. היא מבקשת לצרף אותם לחוג, גלבוע יוצא איתה החוצה ומסביר לה שעליהם להמתין עוד שנה.

 

בשיעור אחר הוא מסביר לילדים איך להרכיב שני גלגלי שיניים, בגדלים שונים, שיסובבו טחנת רוח. הוא נעמד על אחד השולחנות עם אחד הילדים וצועק בכיתה: "אני ענק והוא גמד. האם גמד קטן יכול להריץ ענק גדול?". הילדים משיבים בשלילה וגלבוע ממשיך: "ענק גדול יכול להריץ גמד קטן?". הילדים - כמעט כולם בנים - קוראים "כן", וגלבוע מסביר להם שאותו עיקרון עובד ב"תמסורת רצועה".

 

וזו רק תחילת הדרך ההנדסית של בני ה־6. "לגו אתגרי" של קבוצת העשור הוא רק חלק ממערך החוגים של החברה, כולם ממותגים כ"מהנדסים צעירים". "ההורים רוצים את הערך המוסף, הוא רכיב מאוד חשוב בהחלטה של הילד לאיזה חוג ללכת", אומר אמיר עשור, מנכ"ל החברה. "כשאנחנו פונים לילד אנחנו מדברים על המשחק, לא על הלימוד, ולהורים אנחנו מספרים על האינטגרציה בין הלמידה למשחק. לילדים אנחנו אפילו מחלקים דרגות: מתחילים כמהנדסים זוטרים ומאמצע השנה הם כבר מהנדסים בכירים. הורים מזדהים עם שפת ההייטק הזאת, זה לא סוד שלאנשי הייטק יש ביטחון כלכלי. גם כדורגל נותן המון, אבל הורים מסתכלים היום גם על פיתוח מיומנויות שילכו עם הילד לכל החיים".

 

פרופ' קרלו שטרנגר משוכנע שגם אם המיומנויות לא ילכו עם הילד לכל החיים, המיתוג כ"מהנדס צעיר" יעזור. "יש כאן עניין של מיתוג עצמי של ההורים דרך מה שהילד עושה", אומר שטרנגר, פסיכולוג ומחבר הספר "אני - פרויקט מיתוג", "ויש להורים גם פחד גדול, משלב מוקדם מאוד בחיי הילדים, שגם אם הילד יהיה תלמיד סביר וילך לאוניברסיטה זה לא מבטיח לו כלום. אז מכינים אותם לתחרות מגיל צעיר. ב'לגו הנדסי' אתה מכין את הילד שלך להיות סטארטאפיסט, אתה נותן לו איזה מסר של מה שאתה מצפה ממנו, וגם מכין אותו לחיים, מכין אותו להיות 'קילר' בשוק החופשי. אותו דבר עם חוגי סינית לילדים - כשהילד יהיה גדול סין תהיה ארצות הברית של היום, אז אם הוא יידע סינית יהיה לו יתרון תחרותי.

 

"אפשר לפסול את התופעה כנוירוזה של ההורים, אבל לצערי הגדול מדובר בצורך מציאותי. התחרות היום היא על שכבה דקה של ג'ובים יוקרתיים שמבטיחים קריירה. כשמלמדים 'מנהיגות צעירה' זה נשמע כאילו מכינים אותך למנכ"לות בגיל 6, אבל בעצם מדובר בדמוקרטיזציה של האליטות. כל אחד חושב שהילד שלו יוכל להגיע לצמרת אם רק ייתן לו את הכלים. הנגישות התרחבה וזה יוצר לחץ גדול, התחרות רק גוברת".

 

מנתחים לב חזיר בחוג לרפואה בגבעת אולגה. "חוג של שלוש שנים, מסלול של רופאים" מנתחים לב חזיר בחוג לרפואה בגבעת אולגה. "חוג של שלוש שנים, מסלול של רופאים" צילום: תומי הרפז

 

"אה! ריתמיקה! למה לא אמרת!"

 

ההכנה לעולם הייטקי מסבירה רק חלק מהמיתוג מחדש של החוגים. היא לא מסבירה את לידתם של אינספור חוגים לא הנדסיים או מדעיים. אלה צצו כדי לספק את התחושה של חדש וחדשני, כדי להבטיח להורים שהילד שלהם - רק שלהם (ושל כל השכונה) - הולך לחוג שמטפח את היצירתיות שלו. ובעצם, גם זה כלי חשוב בעולם תחרותי. וכשממילא הכל מסביב עובר מיתוג ספציפי, חלוקה לנישות ופנייה לכל אינדיבידואל ואינדיבידואל, גם החוגים עוברים את זה.

 

כך, את חוגי הציור החליפו חוגי קומיקס ואיור קריקטורות, את העבודה בבית עם "ילדים מבשלים" של רות סירקיס החליפו חוגים כמו "שף בכיף" ו"מזון למחשבה" (חלילה לא חוג בישול), ובצדם אפשר למצוא חוגי תכשיטנות, מבוכים ודרקונים ותיפוף על דרבוקות. חוגי הכדורגל, הכדורסל והבלט עדיין פופולריים, אבל הם נהפכו למעין חוגי חובה, כמו מקצועות הליבה; בירידי החוגים בבתי הספר והמתנ"סים, שבהם נחשפים ההורים והילדים לכל החוגים האפשריים במקום, כמעט לא תמצאו את המדריכים לכדורגל. הם יודעים שאת החוג שלהם לא צריך לשווק.

 

כל האחרים נלחמים על כל ילד, ושם החוג קריטי בנקודה הזאת. זה נכון גם לגבי החוגים ההנדסיים - בכיתת "רובוטיקה" של חברת חכמולוגי באחד מבתי הספר בנס ציונה יש חמישה תלמידים, בכיתת "רובוטיקה ודינוזאורים" של אותה חברה יש 15. בבתי ספר אחרים המקהלה המסורתית מכונה היום "חוג לפיתוח קול", חוג שמשלב אומנויות לחימה נקרא "הישרדות", והטלוויזיה גם הולידה את "טבח נולד".

  

אורלי אטיאס, תלמידת כיתה ב' מהוד השרון, בחוג "מנהיגות צעירה" אורלי אטיאס, תלמידת כיתה ב' מהוד השרון, בחוג "מנהיגות צעירה" צילום: תומי הרפז

 

רות כהן, פסיכותרפיסטית מירושלים שמטפלת בילדים ומייעצת להורים ובעצמה אמא לארבעה, מבינה את ההתלהבות מהמיתוג אבל מזכירה שזה לא אומר כלום על החוג. "אני זוכרת שבמסגרת הפנינג חוגים במתנ״ס ניסתה מדריכה להסביר לסבתא של בת שלוש מה עושים בחוג 'מודעות תנועתית לגיל הרך'", מספרת כהן. "היא דיברה ודיברה ובסוף הסבתא אמרה: 'אההה! ריתמיקה! למה לא אמרת!'. זה לא אומר שכל החוגים מיותרים או נטולי ערך מוסף, אבל עצם קיום החוג לא מבטיח את קיום כל ההבטחות הגלומות בשם שלו. אני חושבת שבשוק שבו יש היצע רחב מאוד ותחרות על לבם וכיסם של ההורים, הרבה פעמים נעשים מאמצים גדולים לשכנע הורים שהחוג ממש הכרחי להתפתחותם התקינה של ילדיהם או לעתידם. זה מאוד לא מדויק".

 

"אנחנו לא יכולים לספק את זה בבית"

 

עם זאת, בחלק מהמקרים החוג הכרחי להורים כדי להתגבר על איזו תחושת חסר. מיכל שגיב (37) מחולון היא אמו של אמיל, תלמיד כיתה א' שמשתתף בחוג "רובוטיקה ודינוזאורים". "חשבתי שהוא ירצה להמשיך בג'ודו, אבל הוא העדיף חד־משמעית את החוג הזה", היא מספרת. "לא מצאתי חוגים אחרים שמחדדים אצלו את הכישורים האלה ומבטאים את האני שלו, הוא מאושר ופורח שם, ונכנס לאווירה של מדעים. זה יצר שאנחנו - אני עוסקת בתכנון ערים וסביבה ובעלי הוא אמן - לא יכולים לספק לו בבית".

 

ואמנם, חלק מהחוגים עונים על צרכים שפעם נענו בבית או בשכונה, כמו הכרת עולם הבישול או בנייה משותפת בלגו מורכב. פרופ' עמירם רביב, דקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, מסביר כי "לעתים קרובות אין להורה זמן וסבלנות והוא חושב שאחרים יעשו את זה טוב יותר. כל נושא ההתפתחות האישית נהפך לממוסד. אם פעם ילדים התפתחו במשחק של גוגואים בשכונה, היום הם לומדים 'כישורים חברתיים' בחוג במקום בשדה המציאות. אני לא אומר זאת בטון מקונן, זאת השלמה עם העובדות. וכך חלק מהחוגים הם ללא ספק אותה גברת בשינוי אדרת, במיתוג שונה, כדי שיהיו בעלי אפיל להורים, ומלבישים אותם על מותג מוכר כדי למשוך את הילדים, בהתאמה לרוח התקופה. מי יבוא היום לחוג התעמלות סתם? אם זה 'תנועה יצירתית' או מחובר למותג טלוויזיוני ידוע כמו 'הישרדות', אז זה חזק".

 

הפסיכותרפיסטית רות כהן מוסיפה שגם כאן הממד התחרותי משחק תפקיד. "במקרים רבים אפשר להגיע לתוצאה של טיפוח הילד גם ללא פעילות מובנית, במיוחד כאשר מדובר בגיל הרך. לפעמים חוסר חשק/זמן/סבלנות הוא הסיבה לכך שהורה יעדיף חוג, אבל במקרים רבים החשש הוא שאם לא אקח אותו לחוג כזה או אחר אני אהיה אחראי לכך שהוא יישאר מאחור. זאת תפיסה שמשקפת חוסר ביטחון ביכולת שלי כהורה לספק את צרכיו של הילד שלי, וזה גם מה שמשדרים פרסומים שונים ותיאורי החוגים".

 

גם רביב רואה את החלחול של התחרויות לעולם החוגים. "אם אתה לא 'מנהיג' אולי לא תהיה לך פרנסה, בחברה הישגית מנהיגות נחשבת לסממן סטטוס, רצוי שתהיה ראש לאריות וחס וחלילה לא זנב לשועלים. אם מישהו מציע לך את פתרון הקסם שיהפוך את ילדך לגבר מסוקס, למנהיג, נוצרת תחושה שזה ייתן לילד יתרון. זה פונה לחרדה ההורית שהילד שלי יהיה נחנח. אם פעם רצינו שהילד יהיה תלמיד חכם, היום אנחנו רוצים שלא יהיה נחנח, שיהיה שורד, שיהיה מנהיג, ושיהיה סטארטאפיסט או רופא, והכי טוב שורד, רופא וסטארטאפיסט. אז יהיה גם כבוד וגם כסף".

 

כהן מאשרת את החרדה שמלווה את מירוץ החוגים. "נדמה לי שכחלק מהמלחמה על הלקוח הפוטנציאלי ישנה לעתים התבייתות על רגשות ההורים - חרדה בנוגע להשתלבות הילדים בחברה תחרותית ורגשות אשם — איך לא אתן לילד שלי את הטוב ביותר? אם אני לא יכול לבלות איתו את הזמן, עדיף שהוא יבלה זמן איכות בחוג כזה או אחר. אלה רגשות שטבעי שההורים יחושו מפעם לפעם, הם מזמינים בירור והתייחסות, אבל לא בהכרח יהיה להם מענה בעזרת חוג".

  

חוג "וטרינר צעיר" במסלול מדעים ואמנויות בבית הספר ברנר בגבעתיים חוג "וטרינר צעיר" במסלול מדעים ואמנויות בבית הספר ברנר בגבעתיים צילום: תומי הרפז

 

"זאת לא פלצנות, יש כאן ערך מוסף אמיתי"

 

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מההצלחה. הילדים שמחים, ההורים מרוצים. יהיו אשר יהיו הסיבות, העסק עובד לרווחת כולם. "אלה לא חוגים פלצניים", אומרת בטי עמר (35), תושבת חולון ועובדת העירייה, שבנה גיא, תלמיד כיתה א', משתתף בחוג "רובוטיקה ודינוזאורים". "אז כן, הבינו ש'רובוטיקה' לא תעורר כזאת סקרנות, עלו על הגימיק שעובד והוסיפו את הדינוזאורים, אבל אלה חוגים שמביאים ערך מוסף. אתמול הוא הביא את הדגם הראשון של דינוזאורים שבנה, והוא כל הזמן מדבר עליו. החוג מותאם ליכולות שלהם ותורם להם, הילדים לא נופלים בדרך. חוג כזה נותן להם ביטחון ביכולות שלהם בחיים".

 

פרופ' רביב טוען שעוד לא ברור כמה החוגים תורמים להתפתחות הילד, אבל רואה הצלחה אחרת שלהם. "אני לא יודע באיזו מידה זה מטפח, אין מחקרים. ברור שלא כל חוג זה רע, ולא כל חוג מקיים את המובטח, אבל קרוב לוודאי שאם יש דברים שילד נהנה מהם הוא יודע למה. מובן שההנאה היא לא הפקטור היחיד, אבל החוגים האלה גם עונים על צורך הורי - הילד משקיע את זמנו בבנייה בלגו וביצירתיות במקום בבהייה בטלוויזיה, וזאת הצלחה שלא הייתי מזלזל בה".

הטלוויזיה גם יצרה אצל הילדים נטייה לשיעמום מהיר, לתחושה שהם יודעים הכל. "סף הגירוי של ילדים היום עולה משנה לשנה, וקשה לחדש להם", אומר סטיב טלאור, מנהל תוכניות החוגים לילדים במכללת מגן דוד ירוק, שמפעילה חוגי "וטרינר צעיר" לילדים. "אנחנו מספקים להם משהו חדש, הופכים אותם לרופאים וטרינרים מכיתה א'. זה משהו שהם לא עשו קודם, ומבחינת ההורים זאת הכנה לחיים, לעולם התחרותי שמצפה לילדים בחוץ". בחמש השנים האחרונות, הוא מספר, חוגי הווטרינר הצעיר - שמופעלים במתנ"סים ומאפשרים לילדים לפגוש בעלי חיים, ללמוד עליהם ולטפל בהם - גדלים ב־30% מדי שנה לנוכח הביקוש הגובר.

 

ואם כבר וטרינריה, למה לא רפואה. בני קציר מדריך במרכז טכנודע בגבעת אולגה חוגי רפואה לילדים מכיתה ה'. "זה חוג רפואה שאפשר ללמוד במשך שלוש שנים. זה ממש לקחת ילדים ולהכניס אותם למסלול של רופאים. הם עושים ניתוחים ללבבות חזיר אמיתיים - אנחנו לוקחים את הלבבות מטיב טעם ועושים ניתוח לב פתוח בסימולטור פלסטיק, שבתוכו עובדים למעשה עם רקמות חיות. החולה הוא בובה שמחוברת למוניטור, מכשיר מראה את קצב הלב, כשצריך לתפור הם ממש תופרים במחט וחוט. גם ילדים שבהתחלה נגעלים אחרי כמה דקות מתרגלים, מכניסים ידיים לכפפות ואומרים: 'גם אני רוצה'".

 

פרופ' רביב מסביר שבחוגים כאלה יש אלמנט משמעותי לילדים: "אחד הקריטריונים החשובים לחוג הוא מידת ההפעלה של המשתתף. הפעלה עצמית מאפשרת למידה טובה יותר ושמירה טובה יותר של החומר הנרכש. לא פחות חשובה מכך היא דמות המנחה, שלה יש אולי הערך הכי גדול. אם היא דמות חוץ־משפחתית ואם היא מבינה ואוהבת ילדים, עצם האינטראקציה איתה מאפשרת עוד שיג ושיח עם מבוגר שמהווה מודל התנהגותי, דמות להזדהות. לא משנה אם הילד לומד שח, מנהיגות או קפוארה, אם המדריך הוא דמות מסורה ואכפתית, הילד מרוויח. החוגים גם מעוררים סקרנות, מייצרים מוטיבציה ומאפשרים לעסוק במשהו שבבית לא עוסקים בו, כך שזה כבר ערך מוסף, והם נעשים עם ילדים אחרים. לא משנה מה הילד עושה - אם הוא בלגו הנדסי או עורך סקר על דו־חיים בביצות השרון — אם הוא מעורב חברתית עם קבוצת שווים, הרווח כולו שלו".

 

קבוצת השווים היא חלק מהכוח שדוחף לחוגים מלכתחילה. "אם לא רשמת את הילדה לחוג, אחר הצהריים, כשמתקשרים לחברות, אחת בחוג הזה, השנייה בחוג ההוא, ואת שואלת את עצמך איפה הבת שלי", מסבירה מגי אטיאס. "אם אני אקח אותה לפארק כש־90% מהילדים שהיא מכירה בחוג, היא תשתעמם".

 

רבים מהחוגים המוזכרים כאן מתנהלים במסגרת הצהרון או המועדונית - שעות שבהן הילדים ממילא אינם בבית, אלא במסגרת חיצונית שהיא המשך ישיר של בית הספר. כשהחוגים בצהרון ולא אחר הצהריים הם לא חונקים את שעות הפנאי של הילדים, וגם חוסכים מההורים את ההסעות לחוג ובחזרה. המחיר הכלכלי, לעומת זאת, לא נחסך. אטיאס מספרת שכל חוג של בתה הקטנה עולה כ־200 שקל בחודש; כרגע היא בשני חוגים, מנהיגות צעירה והתעמלות קרקע, וייתכן שתירשם גם לרובוטיקה ודינוזאורים. סך הכל 400 או 600 שקל בחודש לילדה בת 7, נוסף על החוגים של הבנים הגדולים, שעולים עוד אלפי שקלים.

 

כך שבאופן טבעי עושר החוגים הזה מאפיין אזורים מבוססים. בדרך כלל החוגים הייחודיים עושים קודם פיילוטים ביישובים קטנים, ואחר כך מתרחבים לערי המרכז. עם זאת, מפתיע לגלות שדווקא במרכז תל אביב המצב שונה. גם שם יש שלל חוגים, אבל דווקא חלק מהחוגים שפופולריים בשאר הערים אינם פועלים כלל במרכז תל אביב - בעיקר כי למפעילי החוגים אין סבלנות לפקקים ולחיפוש החניה במרכז העיר.

 

"העיקר שיעשו דברים שהם רוצים, בשביל הנפש"

 

גם אם ברור שהתחרותיות, הטכנולוגיות ורגשות אשמה הוריים חוברים לניפוח עולם החוגים החדשניים והמקוריים, רוב ההורים מסבירים את הבחירה בחוגים ב"זה מה שהילד רצה". הסחף החברתי של הקטנים והוריהם הוא תת־קרקעי, לא מפורש. אבל ההורים כן מודעים לכך שבסופו של דבר ילדיהם לא עושים דברים שונים מאוד ממה שהם עצמם עשו כשהיו ילדים.

 

"הבת שלי, בת 8, הולכת ל'שף בכיף'", מספרת רוני סטופר (39), מנהלת פרסום מנווה מונוסון, "הם עובדים לפי מתכונים, מכינים ניוקי, עוגיות. אצלנו בבית הספר זה היה פשוט כלכלת בית". כך, לעתים אפשר למצוא גם חוגי תפירה שמסתתרים תחת שמות כמו "יצירת בובות פרווה". ובכל זאת, סטופר רואה את השינויים מימי ילדותה. למשל בחוג הקומיקס של בנה בן ה־6: "הם צריכים לעשות פרצופים שכל אחד מהם משקף הבעה, לצייר דמויות עם עלילה, זה לא ציור רגיל. הוא מצייר גיבורי־על עם בועות מחשבה, זה מקסים בעיניי".

 

בבית הספר שבו לומדים ילדיה של סטופר, אורנים, החוגים הייחודים כבר נהפכו לחלק מתוכנית הלימודים: כל ילד משלם 2,000 שקל בשנה, לומד בכיתות הרגילות בימי ראשון־חמישי עד 14:00, וביום שישי מגיע לבית הספר רק לחוגים - "קוסמים משחקים", "ג'אגלינג", "פריזבי אקסטרים", "קצב בו - תופים וכלי הקשה", "לגו אתגרי", "הוקי אולמות" ועוד. כך, במחיר של חוג אחד (200 שקל לחודש) הילדים נהנים משלושה חוגים, ומיום שישי כיפי במיוחד.

 

הילדים של איירין רודיך (41), אשת שיווק מרחובות, לעומת זאת, מתמודדים עם לו"ז חוגים מלא בשעות אחר הצהריים. בנה הבכור, תלמיד כיתה ה', הולך בשעות אחר הצהריים ל"צילום סטילס ועריכת וידיאו", ל"מבוכים ודרקונים", לומד גיטרה ופעמיים בשבוע משחק כדוריד. בנה הקטן, בכיתה ב', הולך ל"לגו הנדסי", "צילום אנימציה" ושחייה. רודיך טוענת שהיא לא דוחפת אותם לחוגים. "אלה לא הציפיות שלי, אלא הרצונות שלהם נטו, מה שמסקרן אותם, בלי ערך מוסף ובלי כלום. מבחינתי אין הבדל בין לגו הנדסי לכדוריד, חשוב לי שיעשו דברים שהם רוצים בשביל הנפש שלהם, לא רק מה שהם חייבים לעשות בבית הספר". ומה עם סתם אחר צהריים פנוי? "בשביל זה יש את שישי או שבת, ויש גם חיים אחרי 17:30".

 

להבדיל מרודיך, לרבים מההורים דבר אחד בכל זאת חשוב בבחירת החוגים: שאחד מהם יהיה ספורטיבי. "זה הדבר היחיד שעליו אני לא מוותרת. שחייה או ריקוד או ג'ודו - העיקר שתזוז", אומרת ליאת טביבי (49), מהנדסת מנס ציונה ואמא של עינב בת ה־6. "חוץ מזה בחרנו את 'מנהיגות צעירה', זה נראה לי אטרקטיבי, אבל אני לא תולה תקוות שזה יכין אותה לעתיד. היא לא היתה נשארת בו אם היא לא היתה רוצה. אבל העיקר זה חוג ספורט, כל חוג אחר זה נייס טו הב".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x