איך לחשוב פחות

קופסת דגני צ'יריוס. זה כל מה שאשתו של ג'ונה לרר ביקשה ממנו לקנות. לרר (29), כתב לענייני מדע בעיתון "בוסטון גלוב" ובוגר אוניברסיטת קולומביה שהוכשר במעבדת חקר המוח של חתן פרס נובל לרפואה אריק קנדל, לקח את המשימה ברצינות. אחרי יותר מחצי שעה של לבטים מול מדפי הקורנפלקס במגה־סופרמרקט אי שם בקליפורניה, הוא חזר הביתה מותש ובידו השלל: קופסת צ'יריוס.

"נהגתי לבלות הרבה יותר מדי זמן בקבלת החלטות טיפשיות", הוא מספר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "אלה היו הדברים הקטנים ששיגעו אותי, אלה שאתה לא אמור להתעכב עליהם. יכולתי לשרוף שעה בלבחור חוט דנטלי או לדון ביתרונות, חסרונות ותועלת כלכלית באבקות כביסה שונות, בלי להגיע למסקנה".

אבל לרר לא רק התחרפן מהבעיה שלו, שאותה הוא מכנה "חוסר החלטיות פתולוגי", אלא גם מצא אותה מרתקת. מה בדיוק גורם לו להתעמק כל כך בסוגיות טיפשיות? מה חוסם את מוחו מלהגיע להחלטה, ואיך משחררים מחסומים כאלה? מה בעצם קורה לכולנו בתוך הראש כשאנחנו מתחבטים בדילמות, מבחירה בין קופסאות דגנים בסופר ועד החלטות גורליות שצריך לקבל ברגע - כגון אם ללחוץ על ההדק או לא? לרר רצה לדעת את התשובה לזה - לא לפי תיאוריות פסיכולוגיות מיושנות, אלא בעזרת הכלים העדכניים של סורקי מוח וגילויי מדע הנוירולוגיה. הוא החליט להסתגר בספרייה, ולא לצאת ממנה עד שיבין את התהליכים שמתרחשים במוחו עד רמת הנוירון.

התוצאה, הספר "איך אנחנו מחליטים", שבקרוב יתפרסם בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן, זכה עם פרסומו בארצות הברית בשנה שעברה לשבחי עיתונים כגון "לונדון אובזרבר", "סן פרנסיסקו כרוניקל" ו"לוס אנג'לס טיימס", ושבועיים אחרי פרסומו כבר כיכב ברשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס". לרר עצמו זכה למעמד של העיתונאי המוביל באמריקה בסיקור הענף הצומח של חקר מדעי המוח. הוא כתב ל"וול סטריט ג'ורנל", למגזין "הניו יורקר" ולכתב העת המדעי הנחשב "נייצ'ר", ומותג כבן העשרים־ומשהו המבריק שמתרגם את ממצאי הנוירולוגיה המתקדמים ביותר למסקנות שכל אחד יכול ליישם בחיי היומיום. שלוש שנים לפני "איך אנחנו מחליטים" הוא פרסם את הספר "פרוסט היה מדען מוח", שמראה איך הגילויים החדשים בתחום אינם אלא חותמת מדעית לתובנות שמופיעות כבר מאות שנים בספרות ובשירה. הוא מעדכן בקביעות את הבלוג "The Frontal Cortex" ("אונת המצח") באתר ירחון הטכנולוגיה "Wired".

לרר: "יש רגעים שבהם כדאי לסמוך על תחושות הבטן, ורגעים שבהם הן יגרמו לך להפסיד את כל כספך בלילה אחד. החוכמה היא לזהות את הרגע" צילום: Eric Grigorian

המוח של המוח שלנו

חקר המוח מושך תשומת לב בשנים האחרונות, גם במעבדות וגם בספרות הפופולרית. התפתחות מכשירי הדמיית המוח המתקדמים מסוג fMRI אפשרה לתעד את פעילות המוח של אנשים במהלך שיחות, צפייה בסרטים, אכילה והתמודדות עם בעיות, ולמפות את הזרמים החשמליים והפרשת ההורמונים שעומדים מאחורי כל רגש ומחשבה. הממצאים לא גילו ביטוי פיזיולוגי לתיאוריות מבנה הנפש של פרויד - הם לא מצאו במוח "תת־מודע" נסתר עמוס בדחפים חייתיים או "אני עליון" מגביל ומסרס. אבל במקומם הם גילו מערכת מורכבת לא פחות.

זמן קצר אחרי הממצאים הגיעו ספרי המדע הפופולרי, שהבולט בהם עד היום היה "ממבט ראשון" של מחבר רבי־המכר מלקולם גלדוול, שפורסם בשנת 2005 ותיאר, בעיקר באמצעות אנקדוטות וכישרון סיפורי, את המורכבות שמאחורי פעולות שנעשות בדחף רגעי.

ספרו של לרר נחשב לראשון מבין ספרי מדעי מוח רבים שמסביר את ההתרחשויות ויחסי הגומלין המוחיים באותה פשטות ובהירות שבה מסבירים את כלליו של משחק לוח.

לשם כך צלל לרר אל מעמקי האונות והמוליכים העצביים של מדענים, צרכנים, כלכלנים, ספורטאים, כבאים, שחקני פוקר, טייסים, אנשים עם מחלות נדירות ובמאי של אופרת סבון, ואפילו הציג הסבר משכנע לפן הנוירולוגי של כשל המודיעין הישראלי ערב מלחמת יום כיפור. בפרק האחרון בספר הוא מחבר את הנקודות שפרש לאורך פרקיו ונותן עצות שעוזרות לשלוט בתהליך המחשבה, לדעת מתי להקשיב להיגיון ומתי לרגש, ובאופן כללי כיצד "לגרום" למוח להגיע להחלטות טובות יותר בלי לבזבז זמן באיסוף מידע או בהרהורים.

לרר מרצה בכנס פופ-טק ב-2009. "אני עדיין מתקשה לבחור דגנים בסופר" צילום: כריס קריג Kris Krüg

"המדע הזה עדיין צעיר וצריך להיות זהירים”, הוא נזהר, "אבל בגדול - הגילויים האחרונים מלמדים שבכמה מצבים כדאי לסמוך על הרגשות יותר מאשר על ההיגיון. למשל, בנושאים שבהם יש לנו ניסיון או במצבים שבהם אנחנו מוקפים

להכין את המוח למחר ההצלחה מחכה בצד השני של הראש שלנו דניאל פינק, כותב רב המכר "ראש אחר", טוען שהמערב ישמר את יתרונו הכלכלי רק אם יזנח את החשיבה הרציונלית לטובת פיתוח האינטואיציה והחשיבה הרגשית אסף אביר, תגובה אחת לכתבה המלאה 

בעודף מידע, כגון קניית מכונית. מתברר שבמצבים כאלה, מה שנדמה לנו כהחלטה רגשית ללא ביסוס הגיוני תוביל לתוצאה טובה יותר מאשר הניסיון להיות רציונליים. מצד שני, כשאנחנו צריכים לקבל החלטות בנושאים שבהם אין לנו ניסיון או שקשורים לעתיד הלא ידוע - דווקא שם צריך לא להקשיב לתחושות בטן ולנסות להיות כמה שיותר רציונליים".

זה קצת סותר את ההיגיון - להקשיב לרגש בנושאים הכי מורכבים.

"כן. אנשים נוטים לחשוב שבהחלטות גדולות צריך להיות זהירים ורציונליים. אבל למדע יש הצעה אחרת. הסיבה לכך היא שהאזור במוח שמשמש לשיקול דעת מחושב וממוקם בקליפת המוח הקדמית (הקורטקס הפרה־פרונטלי) הוא די מוגבל ביכולותיו. המדע מראה שבכל רגע נתון אנחנו יכולים לעבד בו רק כשבע פיסות מידע".

איך המדע "מראה" את זה?

"יש הרבה ניסויים מפורסמים. בניסוי של אוניברסיטת סטנפורד נתנו לשתי קבוצות אנשים לשנן רצפי מספרים. לקבוצה אחת נתנו מספר בן שתי ספרות ולשנייה מספר בן שבע ספרות. אחר כך נתנו להם לבחור אם הם רוצים לאכול פרוסת עוגת שוקולד נוזלית במיוחד או סלט פירות בריא. בקבוצה שחשבה על שתי ספרות הסיכוי לבחור בסלט היה כפול. בקבוצת שבע הספרות הסיכוי לבחור בעוגה היה כפול. חמש הספרות האלה הספיקו כדי להמם את הקורטקס הפרה־פרונטלי ולפגוע בתפקוד שלו כאזור שאחראי גם על השליטה העצמית".

אז אם אני מנסה לזכור שבעה דברים שיקול הדעת שלי משתבש? אני "פגיעה" יותר לרגש?

"חשבי על המוח הרציונלי שלך כמו על מערכת הפעלה משוכללת שרצה על מחשב ישן - יותר מדי עומס גורם לאטיות ותקלות, ועלול לגרום לך להזניח אינפורמציה חשובה ולקבל החלטות גרועות. אבל היתרון הוא שהחלטות שדורשות התמודדות עם הרבה פרטי מידע - בעיקר בתחומים שאנחנו מנוסים בהם - אפשר להשאיר לרגשות שלנו. במובן מאוד אמיתי ומוחשי, הרגש שלנו יודע יותר ממה שאנחנו יודעים, ומנתח מצבים באופן מעמיק יותר".

איך?

"זה עדיין די מסתורי, אבל בעיקרון האזור שמכונה המוח הרציונלי מעבד מידע באופן סדרתי, כלומר דבר אחד בכל פעם. המוח הרגשי מעבד במקביל כמות מידע הגבוהה פי מאות אלפים מזו שאפשר להתמודד איתה בחשיבה רציונלית. הרגש, הקול הפנימי הלא מוסבר, הוא בעצם המסקנה שאנחנו מקבלים מכל המידע שעיבדנו באופן לא מודע".

עטיפת הספר "איך אנחנו מחליטים?" כריכת ספר

לרר כותב שהאזורים במוח שמזוהים עם הרגש לא רק מעבדים כהרף עין כמות בלתי נתפסת של נתונים אלא גם לומדים ומסיקים מסקנות - בלי לשתף אותנו בתהליך. המוח המודע הוא “רק כמה שבבים זעירים במחשב העצום הזה. לכן, גם החלטות פשוטות לכאורה - כמו בחירת ריבה בסופרמרקט - עלולה להתיש את הקורטקס הפרה־פרונטלי".

אחת הדוגמאות בספרו מראה כיצד הרגשות ותחושות הבטן אינם "הפרעה" לתהליך החשיבה ההגיוני אלא חלק הכרחי בקבלת החלטות. אחת הדוגמאות שהוא מביא היא של אליוט, אדם שבשנות השמונים עבר ניתוח להסרת גידול מקליפת המוח שלו, ובעקבותיו איבד את היכולת לחוות רגשות. "הוא נהפך לאדם רציונלי וקר", מספר לרר. "היית מצפה שהוא ייהפך לאדם שמקבל החלטות מהירות ומדודות, בלי התחבטויות ופקפוקים אישיים. בפועל, התברר שהוא לא היה מסוגל לקבל שום החלטה. לקח לו שש שעות להחליט לצאת לארוחת צהריים וחמש שעות לבחור אם הוא רוצה לכתוב בעט שחור או באדום".

היתרון שבדיכאון

לרר אינו רק אחד הכותבים המובילים בסיקור חקר המוח והאישיות, אלא גם בעל גישה יוצאת דופן ומרעננת בתחום, ובנוף המדע הפופולרי בכלל. במאמר "היתרון של הדיכאון" שפרסם באחרונה ב"ניו יורק טיימס" הוא סיכם תגליות מדעיות שמציגות את היתרונות האבולוציוניים - והנפשיים - של רגש הדיכאון. במאמר לרר השווה בין דיכאון לבין עליית חום בזמן מחלה, שמהווה חלק ממאמצי הגוף להרוג את החיידקים שמחוללים אותה. כלומר הרגשה רעה עם כוונות טובות. "עצב הוא ניסיון של המוח להגיד לנו משהו – שאנחנו צריכים למצוא את הסיבה להרגשה הרעה ולהתמודד איתה", הוא מסביר. "רגשות הם אותות שמגיעים מהחלק במוחנו שמתמודד עם יותר מידע ממה שאנחנו נוכל להכיל. פחד, למשל, יכול להיות איתות שמשהו רע באמת עומד לקרות. המוח שלנו קולט המוני רסיסי מידע שפשוט לא היו לנו משאבים להבחין בכולם באופן מודע, לחשוב עליהם ולהסיק מסקנות – והוא נותן לנו את השורה התחתונה, בדמות הרגש. פחד לא מוסבר יכול לומר לנו אפילו שמישהו עומד מאחורינו בלי שהבחנו בכך. זווית העין קלטה תנועה, אולי האף קלט ריח, אבל הקורטקס הפרה־פרונטלי שלנו היה עסוק בדברים אחרים, והמוח הרגשי הוא שעיבד את המידע ותרגם אותו למסר רגשי בדמות פחד".

בקיצור - לתת לבטן לנהל אותנו?

"לא תמיד. האזור הרגשי במוח יכול להיות גם מאוד טיפש. למשל, במצבי חירום הרגשות שלנו ייכנסו לפניקה ונקבל את הדחף לברוח, גם אם לפעמים זה דווקא יעלה לנו בחיינו. ובאופן כללי, הרגשות שלנו לא טובים בהתמודדות עם תסריטים חדשים. חשוב לצבור הבנה, כלי חשיבה ואסטרטגיות שיאפשרו לנו לומר 'אני לא עומד להקשיב לרגשות, אני לא אציית עכשיו לפחד'. זה, דרך אגב, משהו שטייסים וכבאים מאומנים בו.

"זה עניין של איזון, וצריך לדעת בכל פעם לאן לנטות. היגיון בלי רגש יגרום לנו לחוסר החלטיות פתולוגי. רגש בלי היגיון יגרום לנו להיות פזיזים וחסרי אחריות. ההפך מאליוט, שבעקבות הניתוח שלו לא הצליח להחליט שום דבר, הוא אנשים שסובלים מנזק באונה הקדמית שלהם. הרבה חולים כאלה פועלים בלי שום שליטה עצמית. הם חסרי אחריות, הם אוכלים הכל, משמינים מאוד, נוגעים באנשים בצורה לא מקובלת, נוטים להשמיע הערות מיניות ואינם מסוגלים לתכנן לעתיד".

הנוירון רושש אותי

אן קלינסטיבר, מורה לאנגלית מווירג'יניה שחלתה בפרקינסון, פותחת את סיפורו של עוד רכיב במוח שמוכר זה שנים ושלרר מייחס לו השפעה מכרעת על שיקול הדעת שלנו. רופאיה של קלינסטיבר רשמו לה את התקופה רקוויפ, שנועדה לעצור את הרעידות ואובדן השליטה הפיזית האופייניים למחלה. זה עבד נהדר. העוויתות של קלינסטיבר נעלמו, אבל במקביל התעורר בה דחף בלתי מוסבר - להימורים. קלינסטיבר התמכרה למכונות מזל, אלה שעומדות בבתי קזינו ומאפשרות להכניס מטבע, למשוך בידית, ולקוות שבחלונית יעלו שלושה ציורים זהים. בתוך שנה היא הפסידה במכונות כאלה יותר מרבע מיליון דולר, ובהם כספי הפנסיה שלה. היא החלה לגנוב כסף מנכדיה, ובעלה עזב אותה.

"וההתמכרות הפסיקה שבוע בדיוק אחרי שאן הפסיקה ליטול את הרקוויפ", אומר לרר. "התרופה הזאת העלתה את רמות הדופמין במוח שלה. כבר שנים דופמין נחשב למוליך עצבי שקשור ברגשות הנאה - למוליך של 'סקס, סמים ורוקנ'רול'. אבל בעשור האחרון מדענים גילו שהוא אחראי לעוד משהו: זה נוירון שעוזר לנו להבין את העולם, ואחראי לכך שאנחנו מרגישים שלדברים יש סיבה ותוצאה.

"גילו את זה לראשונה בניסוי שבו לקחו קוף ומדי פעם השקו אותו בהתזה של מיץ תפוחים. תוך כדי כך עקבו אחרי הפעילות המוחית שלו, וראו שההתזות מציתות אצלו את נוירוני הדופמין. המדענים הוסיפו לפני ההתזות צלצול פעמון, ומהר מאוד נוירוני הדופמין של הקוף ניצתו כבר כשהוא שמע את הצלצול. אחר כך הוסיפו לפני הצלצול הבהוב של אור, ולפני ההבהוב השמיעו מוזיקה - ובכל פעם שנוצרה תבנית חדשה, נוירוני הדופמין של הקוף ניצתו. כלומר, כבר בתחילת סדרת הסימנים המוח של הקוף ציפה למשהו טוב בסוף. פעילות הדופמין היתה חלק מהתהליך שבו הקוף נתן משמעות לאירועים בעולמו - חלק מהתהליך שבו מוחו קשר בין הבהוב אור לקבלת מיץ תפוחים, קצת כמו סיבה ותוצאה.

"אבל יש שתי בעיות. האחת היא שעודף דופמין נותן ערך רגשי רב מדי לתוצאה שבסוף, ושדופמין לא מסתגל לאקראיות. אן קלינסטיבר נהנתה יותר מדי מהזכיות שלה בהימורים, והמוח רווי הדופמין שלה חש צורך תמידי למצוא תבנית, וכך הוא גרם לה לדחף להכניס עוד מטבע ועוד מטבע, מתוך צורך למצוא את 'הסיבה והתוצאה' במכונות האלה".

אז הדופמין הוא "אויב מבפנים" שצריך לדעת לשלוט בו?

"זו טעות לדבר על מכניזמים במוח כטובים או רעים. יש מצבים שבהם אתה רוצה לסמוך על הדופמין, אתה רוצה לסמוך על הרגשות שלך, כי הם צברו מידע ומכירים תבניות שהתודעה שלך לא מכירה. אבל במצבים אחרים אותם נוירונים יגרמו לך להפסיד את כל הכסף שלך בלילה אחד בקזינו".

כל הדוגמאות האלה קיצוניות. רובנו מקבלים החלטות גרועות גם בלי פרקינסון וניתוחי מוח.

"נכון, אצל רובנו הבעיה היא שאנחנו נוטים לצד אחד יותר מדי. קחי לדוגמה את משבר הסאב־פריים באמריקה. אנשים קיבלו החלטה לעתיד – משכנתה ל־30 שנה. בהחלטה כזאת צריך לנתק את הרגש ולהסתמך על הרציונל, אבל רוב לווי הסאב־פריים הקשיבו לרגש, שאמר: תן לי בית בריבית נמוכה".

הכימיה של ההחלטה

לפי לרר, ההסתמכות על הרגש דווקא בעת תכנון לעתיד היא אחד הכשלים שאחראים לביצועים גרועים בשוק ההון. מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה בברקלי גילה שאחד מדפוסי ההשקעה הנפוצים ביותר בקרב משקיעים כושלים הוא מכירת מניות מרוויחות ושמירה על מניות מפסידות. "זה משהו שקורה גם למנהלי קרנות", אומר לרר. "בכלכלה התנהגותית מדברים על רגש הרתיעה מהפסד, ועל זה שאנשים לא חותכים הפסדים בגלל האשליה שכל עוד הם לא מכרו את המניה, הם לא הפסידו. הרתיעה מהפסד היא גם הסיבה לכך שעל כל דבר ביקורתי שאומרים לבן הזוג צריך לומר חמישה דברים טובים. זו הסיבה שביקורת טובה משמחת אותי לכחצי דקה, וביקורת מרושעת הורסת לי את החודש".

לפי לרר, שוק ההון מדגים היטב מה רע בלנסות להתמודד באופן רציונלי עם עודף מידע. הוא מצטט מחקר של אוניברסיטת MIT שהראה שמשקיעים בשנות השמונים הצליחו יותר ככל שנחשפו לפחות מידע, ושמי שהרבו להיעזר ב"וול סטריט ג'ורנל" ובמאגרי מידע סבלו מהביצועים הגרועים ביותר.

איך להתפשר עם המוח

לרר מודה שאף שהוא מרבה להסביר את מבנה פעולת המוח באמצעות צמד האויבים־השותפים היגיון ורגש, בפועל מוחנו מורכב הרבה יותר. "היה נחמד אם בכל פעם היית יכולה לבחור - או היגיון או רגש, אבל בפועל מדובר בהרבה שחקנים פנימיים, שהגבולות ביניהם מטושטשים", הוא אומר.

מה שנדמה לנו כהחלטה שקולה, הוא כותב, הוא תמיד תוצאה של מאבק בין אזורים שונים במוח, שמעבדים מידע ומספקים מסקנות - לרוב בלי שנהיה מודעים לתהליך שמתחולל בין אוזנינו. התחושה שהמסקנות וההחלטות שלנו עוצבו ונבחרו במודע היא אשליה. ולעתים, כאשר יש בתוכנו סתירה פנימית ממשית ואנחנו מכריעים בה ומנמקים אותה כאילו האפשרות השנייה לא תיתכן, זו הונאה עצמית.

זה מה שלפי ספרו של לרר קרה במלחמת יום כיפור. המודיעין הישראלי כולו נהג כ"מוח" גדול, שהחלק הרגשי בו האמין שצבאות ערב לא יתקפו והחלק השכלתני התקשה להתמודד עם ריבוי העובדות הסותרות. לבסוף ניצחה תחושת הבטן השגויה.

"גם בהחלטה על קניות יש מאבק פנימי בין מרכזי ההנאה שנמצאים באזור גזע המוח לבין רגשות האשם על ההוצאה הכספית שמגיעים מאזור האינסולה שבקליפת המוח", הוא אומר. "כל החלטת קנייה היא תוצאה של 'משיכת חבל' כזאת. האזור שהיה יותר דומיננטי במאבק הוא שמכריע בשאלה אם לקנות, והנימוקים הרציונליים מגיעים רק אחר כך. וזו הסיבה שקל להתפרע עם כרטיסי אשראי - הרבה פעמים האינסולה לא מזהה אותם ככסף".

אתה אומר שאנחנו שבויים של המוח שלנו ושל ההחלטות שהוא מקבל בלעדינו, ואין מה לעשות.

"דווקא יש. אנחנו צריכים בעיקר להיות מודעים לאיך שהמוח מתעתע בנו. אם נדע אילו החלטות מושפעות מפגמים נוכל לשנותן על המקום ולנתב את המחשבות. בעגה מקצועית קוראים לזה 'מטה־קוגניציה'. לשחקני פוקר מקצועיים יש את זה. הם מודעים למשל לחלק במוח שדוחף אותם להגדיל הימורים אחרי הפסד כדי להחזיר את הכסף - ולכן אחרי שהם מפסידים הם נזהרים יותר, גם מעצמם".

לך באופן אישי זה עוזר?

"באופן מוזר, מעולם לא היתה לי בעיה בהחלטות גדולות, כמו להתחתן עם אשתי. הבעיה שלי היא שאני חושב יותר מדי על החלטות קטנות. אני עדיין תופס את עצמי יותר מדי זמן מול מדף הצ'יריוס, ואז אומר לעצמי: 'פשוט קח קופסה'".

וכשאתה מספר שכתבת ספר על איך שהמוח מקבל החלטות, מה אומרים לך?

"כששואלים אותי: 'מה זה יכול ללמד אותי על החלטות בזוגיות' ודברים כאלה אני תמיד אומר – על ההחלטות החשובות בחיים המדע פשוט לא יכול לענות. אני בסך הכל מראה שהתחלנו ללמוד כמה מעט אנחנו מבינים על הק"ג וחצי המסתוריים שבתוך הראש שלנו".