פצצת הזמן של אירופה

אירופה שוקעת. כלכלת אירופה צומחת בקצב איטי של 1.5% עד 1.7% השנה (תלוי בגוף המודד). המשקולת על הצוואר של אירופה בדמוי מדינות ה-PIIGS מקשה על אירופה לעבור לפסי צמיחה. התחזקותו של היורו פוגעת ביצוא, בעיקר הגרמני, ועלולה לדרדר את התאוששות היבשת. ברם, שקיעתה של אירופה לא התחילה במשבר של שנת 2008 כי אם שנים קודם לכן, כאשר זרעי הפורענות נשתלו עם כינונה של אירופה המאוחדת.

אירופה המאוחדת דרבנה את מערב אירופה השבע, להתנוון. התהליך החל בירידת שיעור הילודה ועבר לזניחת עבודות הכפיים ובכך עודדו הגירת עבודה - תחילה ממזרח אירופה ואח"כ מהקולוניות לשעבר באפריקה וממדינות נוספות. הבחירה הסלקטיבית במקומות עבודה משתלמת לאירופאים בטווח הקצר אך יוצרת בעיית אבטלה בקרב הצעירים לטווח הארוך ומשקולת פיננסית כבדה על שירותי הרווחה.

ישראל התמודדה עם בעיה דומה של חוסר איזון אקטוארי של קרנות הפנסיה הוותיקות בשנות ה-90. אם כי יש לציין, ששורשי הבעיה בישראל בהשוואה לאירופה היו מעט שונים. שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, הוביל רפורמה בפנסיה אשר בעקבותיה הועלה גיל הפרישה ל-64 לנשים ו-67 לגברים. כמו כן, שונתה שיטת הפנסיה מפנסיה צוברת לפנסיה מקיפה. בשיטה הקודמת הופרשו 2% מהשכר על כל שנת ותק ללא קשר להפרשות בפועל לפנסיה, ואילו בשיטה הנוכחית הפנסיה של כל אזרח היא על בסיס החיסכון בפועל שאגר במשך חייו.

הראשונה לנטרל את הפצצה

צרפת הינה המדינה הראשונה באירופה אשר מנסה לטפל בפצצת הזמן המתקתקת של הגירעון האקטוארי. הטיפול המוצע הינו חלקי שכן איננו משנה את שיטת החיסכון לפנסיה כי אם רק מעלה את גיל הפרישה.

בעקבות הכרזת הנשיא, ניקולא סרקוזי, על העלאת גיל הפרישה מ-60 ל-62 והעלאת גיל תשלומי הפנסיה מ-65 ל-67, יצאו הצרפתים בהמוניהם להפגין כאשר במקביל השביתו את המדינה וגרמו לנזק של מאות מיליוני יורו ליום.

ניתן בהחלט להבין את העובדים המבוגרים היוצאים לרחובות, שכן הפנסיה עליה חלמו שנים כה רבות מתרחקת מהם. יחד עם זאת, תמוהה הצטרפותם של הצעירים שכן חשיבה מחוץ לקופסה, מובילה למסקנה כי העלאת גיל הפרישה מגדילה את הסיכויים שיהיה להם איך להתפרנס בכבוד כשיגיעו לגיל פרישה.

צרפת, בימים אלה, מתבוננת בשעת המבחן של הנשיא סרקוזי. גם עיני אירופה נשואות להתפתחות הנושא. לטענת סרקוזי, המצב הדמוגרפי והארכת תוחלת החיים של אזרחי צרפת הפכה את העלאת גיל הפרישה לצורך חיוני. בעייתה של צרפת הינה צרת רבים ובמוקדם או מאוחר, כל אירופה המערבית תידרש לפתור את בעיית הגירעון האקטוארי.

השיטה של סרקוזי

לזכותו של סרקוזי יאמר, שהוא נודע בעקשנותו ואינו נכנע לרחשי הציבור במקרה זה. מנהיג טוב צריך לפעול לטובת העם והמדינה לטווח הארוך, אף אם האזרחים אינם מסכימים למהלך ולמרות שייתכן שישלם מחיר אישי על כך. במהלך התקופה שקדמה לנשיאותו התבלט סרקוזי בקריאה לשינוי רדיקלי של המדיניות הכלכלית והחברתית בצרפת.

בראיון לעיתון "לה מונד" בספטמבר 2005 טען שהעם הצרפתי הוּלך שולל במשך שלושים שנה בהבטחות כזב וכלי מדיניות לא אפקטיביים. בין היתר הציע פישוט מערך המיסוי למיסוי הוגן יותר, לשיטתו, כך שסך המסים הישירים שמשלם אדם לא יעלה על 50% מהכנסתו, וכן ביטול קצבאות האבטלה למובטלים המסרבים לצאת לעבודה המוצעת להם.

עם כניסתו לתפקיד הנשיא החל במימוש מדיניות הפחתת המסים שלו. בצד מדיניותו הקשוחה בתחום אכיפת החוק, הציע סרקוזי קו תקיף יותר בנושא ההגירה, הנחשבת בעיני צרפתים רבים פצצת זמן מתקתקת. הצעותיו השנויות במחלוקת בתחום זה כוללות רפורמה במערך ההגירה, עם מכסות שיתירו הגירה רק לבעלי מיומנויות נדרשות לכלכלה הצרפתית, וכן הגבלה של מספר הסטודנטים הזרים ותקופת שהייתם במדינה, למניעת ניצול אשרות הלימודים לשהייה בלתי מוגבלת.

כעת הגיעה תורה של הרפורמה בתחום הפנסיה. ליבה של הרפורמה כאמור, היא העלאת גיל הפרישה החוקי והממשלה נחושה בדעתה. לא מכיוון שהיא עקשנית אלא מכיוון שאין ברירה אחרת. וכשאין ברירה, מרימים את הכפפה. כל שנותר לקוות הוא שמנהיגי העולם ילמדו את הלקח ויפעלו בהתאם אחרת זרעי המשבר הפיננסי הבא ינבטו.

הכותב הוא מנכ"ל הלמן אלדובי קרנות נאמנות