פסגות נותר לבד

פסגות שוב נשאר לבד. למרות הרגישות בשל הפרשיות שעוברות על בית ההשקעות, הוא עמד ונלחם, כשגם הפעם, כמו בהסדר עם אפריקה, מצאו עצמם נציגי בית ההשקעות הגדול בודדים במערכה, ובצד הנצי של הנציגות.

בני שטיינמץ היה יכול להסתדר גם ללא ההסדר הזה - כמו לבייב. לא ברור מדוע נכנס אליו ומי ניווט אותו לשם. סביר להניח שההתנהלות מגיעה מענף היהלומים, שם הסדרים הם דבר מקובל, אבל מי שמזרים 100 מיליון דולר וערבות של סכום דומה נוסף, ברור שהיה יכול לעמוד בהחזר החוב. רק לפני כחודשיים זרמו לחשבון הבנק של החברה שבבעלותו בגינאה 500 מיליון דולר מימוש. את המחיר הוא ישלם בפגיעה תדמיתית קשה שתיזכר לאורך זמן.

אבל את חשבון הנפש מההסדר הזה יצטרכו לעשות שוב המוסדיים הגדולים, נציגי חברות הביטוח ובתי ההשקעות, שהשקיעו את מיטב כספי העמיתים בהלוואות ענק ללא ערבויות לעסקים מסוכנים, ונכנעו לקסם שב־2006 עוד נשא השם בני שטיינמץ. חלק גדול מאותם מוסדיים ממשיך לוותר בקלות רבה מדי. היינו מצפים מגופים כמו מנורה וכלל למאבק אגרסיבי יותר. אף שאנו מאמינים כי לבעלי השליטה במוסדיים ה"רכים" לא היתה מעורבות, יש לנו יסוד סביר להניח שעם בעלי שליטה שאינם מעורבים בביצת האינטרסים המקומית (דוגמת קרנות השקעה בינלאומיות), התוצאה היתה עשויה להיות שונה.

הוויתור הפעם אמנם לא היה גדול. מדובר בוויתור על 2.25% מהריבית השנתית. בחישוב כולל מגיעים לכ־13.6 מיליון דולר, בשל דחיית התשלומים. אם החברה תגיע להון עצמי של 200 מיליון דולר בתום תקופת ההסדר, הריבית תשולם במלואה. לעומת זאת, אם סקורפיו תפרע את מלוא החוב בתוך שש שנים, יסתפקו בעלי האג"ח בריבית מקוצצת של 4%. אם תרצו, זו "תספורת על תנאי" - מושג חדש בהסדרי האג"ח.

מישהו שלבטח מרוצה מההסדר הוא ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, שהבטיח למעשה את תשלום החוב המלא של סקורפיו לבנק, בצורת ערבות אישית של שטיינמץ. לא נתפלא אם בעוד מספר שבועות נשמע שהבנק הגיע להסדר גם לגבי חוב של כ־80 מיליון דולר של בייטמן הנדסה שבבעלות שטיינמץ.