משבר היורו: סיבוב שני
האם אנו עדים לשידור חוזר של משבר המטבעות בשנות התשעים? מנכ"ל פסגות תעודות סל בסקירה מיוחדת לקראת הפסגה הכלכלית של "כלכליסט" ופסגות בהשתתפותו של פרופ' פול קרוגמן, חתן פרס נובל בכלכלה
ב-22 ביוני יקיימו "כלכליסט" ופסגות את הפסגה הכלכלית בהשתתפות ראשי המשק ואורח הכבוד פרופ' פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה.
משבר היורו מייצר בשבועות האחרונים לא מעט כותרות ותחזיות, אולם עדיין מוקדם לקבוע את ההשלכות האמיתיות שלו על מדינות אירופה והכלכלה העולמית. למרות אי־הוודאות כבר כעת ניתן להסיק שתי מסקנות: הראשונה, גרמניה תצא נשכרת מהמשבר. השנייה, היורו רחוק מלהיות מטבע יציב שמהווה תחליף אמיתי לדולר האמריקאי.
גרמניה, כיצואנית גדולה למדינות שאינן שייכות לשוק היורו, יכולה ליהנות מירידת שער היורו המאפשרת לחברות (בעיקר בתחומי הרכב, התעשייה הכבדה והתעשייה המסורתית) להציע מוצרים זהים במחירים תחרותיים יותר - מה שישפיע לטובה על השורה התחתונה של החברות. חברות גרמניות דוגמת סימנס מתחרות בחברות רבות מאסיה, כך שהיחלשות היורו לעומת מטבעות אלו תתרום רבות לרווחיות ולתחרותיות של חברות אלו.
מדינה נוספת שצפויה לצאת נשכרת היא צרפת - אם כי במידה פחותה מגרמניה. כאשר היורו מאבד מערכו, חברות כמו פיז'ו ורנו יוצרות יתרונות תחרותיים בשוק הרכב העולמי. עם זאת, מהצד השני של המתרס, התחזקות חברות גרמניות וצרפתיות יוצרת תמונת ראי במדינות אסיה שייאלצו להתחרות במחירים תחרותיים יותר ועשויות לסבול מהשפעה שלילית.
לא משבר ראשון באירופה
כאמור, באשר לעתיד היורו, קשה לנבא כיצד המשבר יסתיים. יש מי שחוזה שגוש היורו יתפרק, ואחרים גורסים כי הוא יעבור "שינויים קוסמטיים" בלבד. במצב הנוכחי, תמימות הדעים שאפשר לאתר בינתיים היא שהאופטימיות שהפגינו בעבר ראשי גוש היורו מאחורינו, ואולי גם להם כבר ברור שאירופה לא מסוגלת להיות "ארצות הברית של אירופה". המשבר הנוכחי מחליש את היורו, ולא מן הנמנע שהוא אף יחזיר אותו למצב של 1:1 מול הדולר (parity).
הסיטואציה שנוצרה מזכירה במעט משבר אחר שהתרחש באירופה ומקורו היה בשוק המט"ח. ב־1979 הונהג באירופה הסדר חדש, שנודע כמערכת המוניטרית האירופית. ההסדר יצר את יחידת המטבע האירופית (ECU) ומנגנון שערי חליפין. ה־ECU היה סל מטבעות של מדינות באירופה, כאשר מנגנון שער החליפין קבע לכל מטבע של מדינה שער אמצע ביחס ליחידת המטבע האירופית. ואולם, בספטמבר 1992 פרץ משבר שבעקבותיו עזבו איטליה ובריטניה את המערכת. לקראת סוף אותה השנה, ובמהלך 1993, התאפיין ההסדר האירופי באי־שקט ובחשש לגורלו.
הטריגר שהצית אז את המשבר היה איחוד גרמניה (נפילת חומת ברלין). גרמניה מאז ומעולם היתה מלווה למדינות האיחוד וזו שמסייעת למדינות החלשות יותר. האיחוד חייב את ממשלת גרמניה להפנות משאבים רבים יותר לקליטת כלכלת מזרח גרמניה ואוכלוסייתה לתוך הכלכלה המערבית המשגשגת. הפניית משאבים זו פגעה באיזון בין המדינות החלשות לחזקות בתוך אירופה.
אמנם בתקופת ה־ECU החוקים והכללים היו פחות נוקשים מאלו שפועלים לפיהם כיום, אבל הבעיות המרכזיות שהיו בתחילת שנות התשעים עומדות גם כיום בלב המשבר. חשוב לזכור כי חולשתו או חוזקו של מטבע מול מטבעות אחרים מבטאים את עוצמת הכלכלה ומהווה כלי לתהליכים כלכליים. התקווה של הוגי גוש היורו היתה כי איזון בין הכלכלות יתמוך ביציבות המטבע. במקביל הם קבעו כללים פיסקאליים נוקשים לשימור היציבות. אולם כללים לחוד ומציאות לחוד.
הפערים באירופה גדלים
משבר היורו הנוכחי מקורו בחוסר התחרותיות של חלק ממדינות אירופה, באי־הפיקוח על המדיניות של אותן מדינות ולמעשה, בקיומו של מטבע אחד למשקים מאוד שונים. מדינות אירופה לא הצליחו לעמוד במגבלות והפערים ביניהן התרחבו. המשבר האחרון החריף את הבעיה. המדינות החלשות הגדילו את גירעונותיהן.
שני המשברים ממחישים את הפערים הגדולים בין המדינות המרכיבות את גוש היורו. היעדר מדיניות פיסקאלית אחידה "בעלת שיניים" מקשה ותקשה על שמירת מטבע אחד לכל המדינות. הפערים המאוד גדולים במצב המאקרו־כלכלי בין המדינות משרתים חלק מהמדינות, ופוגעים באחרות.
ובינתיים? בחלק מהמקרים השקעה במדינות היורו מחייבת לב חזק. אם גם אתם מאלו ששער היורו הנמוך משפיע לרעה על השקעותיהם, אולי תתנחמו בכך שגם נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד סובל מאותה בעיה. לאחרונה הורה אחמדינג'אד להמיר חלק מעתודות המט"ח של המדינה ליורו וזאת בשל החרם של איראן על ארה"ב. הוא נימק את המעבר ליורו בצורך להתנתק לחלוטין מהמערכת הבנקאית האמריקאית. אך בינתיים, צניחת שער היורו הסבה לו הפסדים, ויש להניח כי אחמדינג'אד מייחל להתאוששות היורו.
