גאוות המנצח

הפצצה שהטילה רשות ניירות ערך שלשום בלילה, לפיה ישנם חשדות חמורים באשר לפעילותו של הנוסטרו בבית ההשקעות הגדול בארץ, גרמה ללא פחות מאשר גל צונאמי בשוק ההון המקומי.

ביום שאחרי, לא מעט גורמים בשוק ההון טרחו לומר לנו ש"המקרה לא חדש, ושהכל היה כבר ידוע", אבל היו גם לא מעט גורמים שהביעו חששות אמיתיים מההדף של הפיצוץ, מהאפקט שעלול להיות לפרשה הזאת על פעילותו של ענף בתי ההשקעות כולו בטווח הרחוק.

בשיחות שערכנו אתמול ביקשו גורמים בכירים בבתי השקעות להרגיע את החששות. "מערכות הבקרה שלנו מתוחכמות. אצלנו דבר כזה בחיים לא יכול לקרות", חזרו ואמרו, אך כששאלנו האם הם יכולים לחתום על כך שבבית ההשקעות שבניהולם לא מתבצעת ברגע זה ממש מעילת ענק או עבירה פלילית, רובם ככולם התחמקו וסירבו להתחייב.

פצצה מתקתקת

נדמה כי המונח "חטא ההיבריס", שמקורו במיתולוגיה היוונית, מתאים כמו כפפה לתיאור המציאות שנחשפה ביומיים האחרונים בפסגות. המושג היווני מדבר על חטא שמונע מתוך גאווה יתרה של המנצח, שהיוהרה והרהב מובילים אותו בעולם המודרני לפעולות שונות, לרוב לא חוקיות.

עודפי הטסטוסטרון והאמוציות, המצויים בשפע במשרדי בתי ההשקעות, הם שמזינים את הדחף של רוב מנהלי ההשקעות להצליח, להוביל, לנצח. התחרות הגדולה בשוק ההון מביאה לכך שחלק מהמהלכים הגדולים שמתבצעים, מונעים לא רק מהרצון לעשות כסף אלא גם מהחיפוש אחר היוקרה.

אלא שהכסף הוא רק אלמנט אחד בתוך הסיפור הזה, לצד המרכיב העיקרי המניע לרוב גיבורים של פרשיות מסוג זה - הכבוד והגאווה. כאשר מוסיפים לקלחת היצרים הזאת גם את הבונוסים הענקיים שמחולקים בענף, מתקבלת פצצת ענק מתקתקת.

הבונוסים למנהלי ההשקעות בגופים המוסדיים, שאמורים לתגמל את פעולות ההשקעות המוצלחות שלהם, עשויים להביא רבים למעוד ולפעול בניגוד לחוק. כשאתה נמצא בעמדה כזו, הפיתוי הוא גדול.

"אדרי ובן דוד הרוויחו מאות אלפי שקלים בחודש", אמר לנו אתמול גורם בכיר בענף. "ככל שהם הניבו רווחים גדולים יותר לבית ההשקעות, כך הם גם זכו לתלוש משכורת גדול יותר". על פי הערכות, השניים קיבלו כ־15% מרווחי פעילות הנוסטרו של פסגות, וכתוצאה מכך שלשלו לכיסם מיליוני שקלים מדי שנה.

המנהלים משתתפים ברווחים

הבונוסים של אנשי פסגות אינם חריגים, כמובן. מדובר בדרך מקובלת לתגמול בכירים בשוק ההון המקומי, ובעולם הפיננסי בכל רחבי העולם. אחת הנהנות ממדיניות התגמולים בענף הזה היא הברוקראז', התחום שבו פעלו אדרי ובן דוד. בתחום זה הרבה מהמנהלים הבכירים מחזיקים גם במניות של הגוף שבו הם פועלים, כלומר נהנים באופן ישיר מרווחים שתשיג פעילותם.

כך, למשל, בשליטה בכלל פיננסים ברוקראז' מחזיקים כלל פיננסים (60%) וחברת ג'י.ג'י.איי השקעות ת"א, שבבעלותם של רונן ויסרברג (50%), המשמש גם מנכ"ל כלל פיננסים ברוקראז', נאור אל־חי (25%) והאנליסט יובל בן זאב (25%).

בפעילות הברוקראז' החדשה של דש מחזיקה דש איפקס (72%) בשותפות עם רון סירני (28%), מנכ"ל החברה. באופן עקרוני, גם אם דש איפקס תחליט בעתיד להקטין את אחזקותיה, היא תשאף להשאיר בידיה לפחות 51% מדש ברוקראז', כאשר סירני ועובדים בכירים נוספים שנקלטו וייקלטו בעתיד בחברה יחזיקו ב־49% הנותרים.

בגדול, הנחת הבסיס בשוק היא שרוב הפעילים הם אנשים ישרים, אולם הבעיה היא שהשיטה הרקובה נתקלת לעתים באנשים הלא נכונים. הממונה על שוק ההון, הביטוח והחסכון במשרד האוצר ידין ענתבי (שסיים לאחרונה את כהונתו) הסיק את המסקנות וקבע כי יש להגביל את הבונוסים שמקבלים מנהלי השקעות, כך שאלו יתקבלו לפי ביצועים ארוכי טווח.

הבעיה היא שההגבלה הזו נקבעה רק בתחום סמכותו (החיסכון ארוך הטווח), כך שהיא לא תקפה לגבי מנהלי פעילות הנוסטרו של הגופים המוסדיים, קרנות הנאמנות או מנהלי התיקים. בפועל, תסמכו על המוח האנושי היצירתי - מי שבאמת רוצה, יכול לעקוף גם את ההוראה הזו.

על השילוב המסוכן של אגו ובונוסים, עוד לא נמצא מי שימצא את התרופה.