כורסת איימס והדום של צמד המעצבים צ'רלס וריי איימס מ־1956, שמחירה מגיע כיום עד 35 אלף דולר; כיסא הביצה של הארכיטקט והמעצב הדני ארנה יאקובסן מ־1960 ב־15 אלף דולר; או מנורת תקרה פליז של מעצב התאורה הפיני פאבו טינל משנות ה־50 בלא פחות מ־500 אלף דולר - כל אלו הם רהיטים ופריטי עיצוב בסגנון מיד סנצ'ורי המוצעים למכירה באתר הווינטג' האמריקאי 1stdibs.com.
בעולם של טרנדים מתחלפים, הפשטות, הפונקציונאליות והיעילות של סגנון המיד סנצ'ורי - שהתפתח מאמצע שנות ה־40 ועד שנות ה־70 - חווה פריחה בשנים האחרונות. מעצבים, אדריכלים ואספנים, לצד קהל צעיר המחפש עיצוב על־זמני ובעל אופי מובחן, מגלים עניין מחודש בסגנון. כמות החיפושים ברשתות, למשל במרקטפלייס של פייסבוק, אחר רהיטי אמצע המאה ה־20 זינקה בעשרות אחוזים, והביקושים הגבוהים מתבטאים במחירים בהתאם. בעידן שבו קיימות, אותנטיות וערך היסטורי ממלאים תפקיד מרכזי בשיקולי הצרכנים, פריטים אלו ־ שעמדו במבחן הזמן ־ הופכים רלוונטיים יותר מתמיד.
כיסא ביצה של ארנה יאקובסן מ־1960. אייקון שנמכר ב־15 אלף דולר(צילום: shutterstock)
כורסת איימס. מקורית וחתומה נמכרת גם ב־35 אלף דולר ויותר, כורסה דומה מסין כ־5,000 שקל(צילום: shutterstock)
גם האחים רפאל ומיכאל נייטן, בעלי חנות Raphael’s Midcentury שעברה לאחרונה למשכנה החדש ברחוב חיים חבשוש 23 בתל־אביב, מעידים על עלייה ניכרת בביקושים ובמחירים. לדבריהם, הזינוק התחזק במיוחד מאז תקופת הקורונה, כשרוב האנשים שהו בבית, שיפצו ורכשו רהיטי וינטג'. "אם בעבר יכולתי לרכוש בדנמרק זוג מנורות של פול הנינגסן או ורנר פנטון בכ־500 יורו, הרי שבשנים האחרונות מחירן באירופה זינק לכ־800 יורו", מספר רפאל.
"דוגמה מצוינת נוספת הם שולחנות וכסאות מוסדיים של מגנוס אולסן. בעבר הם לא היו מבוקשים במיוחד, עד שסוחרת מדנמרק החלה לאסוף ולשווק אותם. היפנים היו הראשונים להתלהב, ושולחן תלמיד שניתן היה להשיג ב־200 דולר נמכר היום בכ־1,000 דולר. בארה״ב יש אפילו מי שמוכר אותו ב־3,000 דולר. כעת כולם אוהבים אותם - כל הסוחרים בדנמרק מחפשים אותם, וקשה למצוא."
מפשיזם לפתיחות ודמוקרטיה
"סגנון אמצע המאה התפתח לאחר מלחמת העולם השנייה, כתגובת נגד לפשיזם של המלחמה", מסבירה ד"ר רביד רובנר, מרצה בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ובשנקר. "תקופת מלחמת העולם השנייה הייתה אפלה ביותר ונשאה אופי קלאסי - האדרת העבר ולאומיות דרך עיצוב. בסיום המלחמה ביקש עולם העיצוב להציג ערכים מנוגדים: אוניברסליות ועיצוב פתוח לכל".
4 צפייה בגלריה
ד"ר רביד רובנר. “בניגוד למגמה העולמית, עיצוב הקרמיקה פיתח כאן שפה ישראלית עצמאית"
(צילום: יובל חן)
המיד סנצ'ורי הוא הכלאה בין הבאוהאוס, רעיונות סקנדיביים וגישה איטלקית של עיצוב שמח לחיי היום יום. "הזרם הזה נשען על דברים שנעשו בין שתי מלחמות העולם ועל מה שהתפתח בבאוהאוס מ־1919, זה היה בית ספר קטן שפנה לכולם באופן שווה ודיבר בשפה אוניברסלית. הנאצים סוגרים אותו, כי זה לא מתאים לתפישה הנציונאל סוציאליסטית שלהם, ובסוף המלחמה אפשר לחזור לערכים הללו, מתוך הבנת הכוח של העיצוב לשנות דעות ואורחות חיים ולעורר תחושת תקווה".
רובנר מסבירה כי הבאוהאוס הושפע מאידיאולוגיה טהרנית וערכים אסתטיים נוקשים שמקורם בקומוניזם הרוסי, והמיד סנצ'ורי התפתח ממנו. "העיצוב הזה הרבה יותר מתוחכם מבחינה צורנית ומדעית, הגישה שלו יותר אוניברסלית ודמוקרטית, הוא יותר פתוח ועדין, ובא לידי ביטוי בכל תחומי העיצוב: אדריכלות, עיצוב מוצר ועיצוב גרפי".
מנורה של המעצב הפיני פאבו טינל משנות ה־50. מוצעת למכירה ב־500 אלף דולר(צילום: אתר החברה)
מנורת Moonlight של המעצבים הדנים יורגנסן ובאק. סגנון ספייס אייג’, 1963(צילום: Raphael’s Midcentury)
היא מונה בהשפעות על המיד סנצ'ורי גם את העיצוב הסקנדינבי־נורדי שראשיתו בשנות ה־20 וה־30, המאופיין בפשטות ובתפישה פילוסופית של היג (Hygge), חיים נעימים, ואת העיצוב האיטלקי הרואה בחפצים לא רק פריטים פונקציונליים, אלא גם כלי ליצירת חוויה ורגש חיובי.
הבאוהאוס הגיע לארץ בשנות ה־30, ויחד איתו גם עקרונות המיד סנצ'ורי, כשאדריכלים אירופאים היגרו לישראל והביאו איתם את רעיונות המודרניזם. שמואל מסטצ'קין ודורה גד היו מחלוצי הסגנון הבינלאומי של אמצע המאה והושפעו ממנו. ב־1936 הוקם מפעל רהיטי הזורע בקיבוץ הזורע שנחשב מופת של עיצוב ישראלי. הרהיטים היו יפים ואיכותיים, דוגמה של עיצוב ארצישראלי במסורת סקנדינבית המבוססת על עקרונות של פונקציונליות, מינימליזם חף מקישוטים ושילוב קווים ישרים וצורות אורגניות בעיצוב קליל ואוורירי. בקרב חובבי וינטג' מקומיים הם נחשבים למבוקשים מאוד, בטח לנוכח העדנה המחודשת של סגנון העיצוב הסקנדינבי ששוטפת את השוק המקומי והבינלאומי. "בתפישה הישראלית האווריריות שאפיינה את הסגנון הזה גם התאימה למקום ולחום", אומרת רובנר.
בעוד שהרהיטים והארכיטקטורה בישראל נשאו חותם ברור של השפעה סקנדינבית, עיצוב הקרמיקה פיתח כאן שפה ישראלית עצמאית. רובנר, נכדתו של אורי רובנר מייסד מפעל הקרמיקה "בית היוצר", מצביעה על מפעל סבה שהוקם ב־1963 ועל מפעל "לפיד קרמיקה" משנות ה־40 כיוצרי "עיצוב אותנטי". היא מסבירה: "דווקא בתקופה שהעולם פנה לעיצוב אוניברסלי וויתר על לאומיות, כאן, כדי ליצור זהות מקומית ייחודית, התבססנו על ארכיאולוגיה ועל חומר מקומי. נוצרה כאן שפה מיוחדת ואמיתית שאפשר לאפיין אותה".
4 צפייה בגלריה
מנורת שולחן של המעצב הצרפתי אנרי מתיו, 1970 שנמכרת ב־Raphael’s Midcentury
(צילום: Raphael’s Midcentury)
בספרה "בית היוצר: עיצוב ישראלי בחמש שפות" על תעשיית הקרמיקה הישראלית דרך המפעל המשפחתי, היא מתארת חמש שפות עיצוביות שונות, כל אחת ביטאה הלוך רוח מסוים של החברה המקומית, החל בשפה פיסולית מופשטת ושפה ארץ ישראלית בהשראת כלי חרס עתיקים, וכלה בשפה מודרניסטית־אוניברסלית ושפה גרפית.
בשנות ה־70 הגיע סגנון המיד סנצ'ורי למיצויו עם עליית הפוסט־מודרניזם - סגנון בעל ביטוי עיצובי צבעוני, מורכב וחזק, שמרד במוסכמות בעידן עמוס מידע. "בשנות ה־90, ובעיקר בשנות האלפיים, חלה שוב חזרה לשקט של המיד סנצ'ורי", מסבירה רובנר. "העיצוב הפוסט־מודרני בסופו של דבר לא התאים, כי הוא העמיס עוד מורכבות על עולם שממילא מורכב". לדבריה, מעצבים כמו ג'וני אייב מאפל היו מהראשונים שקראו לחזרה אל השקט, הסדר והבהירות שאפיינו את המיד סנצ'ורי.
פגישה בכפר איטלקי
האחים נייטן נולדו בלונדון למשפחה חרדית של עשרה ילדים, הם חזרו בשאלה ועלו לישראל עם הוריהם בשנות האלפיים. "ב־2021 אחרי הצבא עברנו, מיכאל ואני, לגור יחד בדירה ברחובות וכשרצינו לרהט אותה, וראינו שחסרים פריטים בארץ", אומר רפאל. מביקוריהם בלונדון לאורך השנים הם הכירו רהיטי מיד סנצורי, והחלו לסחור בהם כשראו שבארץ אין.
4 צפייה בגלריה
מיכאל (מימין) ורפאל נייטן, בחנות שלהם. “היום לא מייצרים באיכות שעשו פעם, וזה כמעט בלתי אפשרי לחקות"
(צילום: אוראל כהן)
לדבריו, הביקושים משתנים מעת לעת לפריטים שפתאום עולים על הרדאר. כיום למשל, כולם מחפשים סלונים איטלקיים שבעבר לא היה בהם עניין, כתוצאה מכך המחירים בהתאם: "ספה איטלקית של טיטו אניולי מ־1969 נמכרת בכמעט 11 אלף ליש"ט, בעוד שבעבר היה מחירה כ־4,400 ליש"ט". בגלריה שלהם מוצעת למכירה ספה מודולרית בעיצוב אניולי ב־25 אלף שקל. הפריט הכי יקר שהם מציעים למכירה עכשיו הוא שולחן נדיר של זוג המעצבים האדריכלים האיטלקי אפרה וטוביה סקרפיה מקולקציית "ארטונה" מ־1977 העשוי מ־ 25 סוגי עץ, בעבודת יד ומוצע למכירה בכ־120 אלף שקל.
רבים מהרהיטים שהם מוכרים מגיעים מדנמרק, איטליה וגרמניה, דרך סוחרים בשוקי פשפשים ומכירות פומביות. נדיר למצוא אותם אצל אנשים פרטיים המוכרים תכולת בית. השניים נוסעים כמה פעמים בשנה לאיטליה ולדנמרק, יוצרים קשר עם סוחרים מקומיים ומתחקים אחר פריטים של מעצבים איקוניים כמו ויקו מגיסטרטי, קארלו נאסון, מריו בליני וורנר פנטון. בפארמה באיטליה, נזכר רפאל, הם הגיעו פעם במקרה לביתו של ארכיטקט מקומי ואספן. "נפגשנו בבר יין, התיידדנו, והוא הזמין אותנו לביתו לראות את האוסף שלו. שם מצאנו שולחן איקוני 'מטאפורה' בעיצוב מאסימו וינלי מ־1970 עם בסיסי שיש, וקנינו אותו". השולחן הזה מוצע אצלם למכירה ב־25 אלף שקל.
איימס סיני
הרהיטים האלו הם לא רק טרנד עיצובי אלא גם השקעה, ויש חנויות שמתמחות ברסטורציה מוקפדת. צביקה שחם מתל־אביב הוא רסטורטור כזה. בימים אלה יש בבית המלאכה שלו ברחוב שוקן בתל־אביב שזלונג של קורבוזיה, ספה של מיס ון דר רוהה וכורסה של וסילי. רוב הרהיטים מגיעים אליו דרך סוחרים שמפנים תכולות של דירות.
4 צפייה בגלריה
צביקה שחם. “בעבר הייצור המקומי היה מפותח, בניגוד להיום, כשקיימת תעשייה ענקית בסין"
(צילום: יובל חן)
"יש לי גם הרבה פריטים מתוצרת הארץ משנות ה־50. היו אז הרבה בעלי מקצוע שהגיעו מאירופה ויצרו פה רהיטים איכותיים, לפעמים גם סלונים שלמים, בסגנון הבאוהאוס. ממש עכשיו יש פה כורסה ברוח הכורסה של איימס. צריך לזכור שבשנות ה־50 לא היה יבוא לארץ, והייצור המקומי היה מפותח - בניגוד להיום, כשקיימת תעשייה ענקית בסין והשוק מציע גם העתקים ברמות מחיר ואיכות שונות. אבל אם כורסא מקורית חתומה של איימס נמכרת ב־25 אלף שקל ויותר, כורסה דומה מסין תעלה כ־5,000 שקל".
האם העובדה שרפליקות, באיכות טובה יותר או פחות, מציפות את השוק, עלולה להוריד את ערכם של הרהיטים המקוריים? לא, קובע רפאל נייטן. "זה לא באיכות שעשו פעם. אף חברה סינית לא תנפח זכוכית כמו האיטלקים או תגלף כיסאות כמו הדנים, שלא לדבר על שיש. כמעט בלתי אפשרי לחקות שולחנות שיש מלא ברמה גבוהה".
