בעוד כמה חודשים תסיים ורד סולומון ממן קדנציה של תשע שנים כאדריכלית הראשית של משרד השיכון ותעבור לנהל את המועצה לבנייה ירוקה. היא עברה שמונה שרים ותכננה אלפי דירות חדשות, בעיקר בפריפריה של מדינת ישראל, וכיום יש לה נקודת מבט רחבה על ההצלחות, וגם על הכשלונות, התכנוניות של הערים בארץ.
כך למשל, היא מודה כי חריש תוכננה לא נכון, וטוענת בתוקף כי המשרד למד מהטעויות שנעשו בעיר. "בחריש לא היינו בקשר מספק עם משרד התחבורה וזה מורגש היום", היא אומרת בריאיון, "בכסיף, כשיצאנו לדרך, הם היו שם מהיום הראשון. כסיף מתוכננות עם מסופי התחבורה הציבורית כי גם משרד התחבורה למד את הלקח שלו. בנוסף, שלא כמו בחריש, העיר חדשה כוללת תשתיות לתעסוקה, תעשייה ומלאכה".
ביקורת נוספת היא הודפת בנושא השכונות החדשות, שבהן כל הבניינים נראים אותו הדבר. "בגלל שיטת הבנייה הקבלנית יש בארץ איזה סוג של שכפול בניינים ואנחנו מודעים לזה. אתה רואה את זה בנהריה, בעכו, בדימונה, בחיפה ובפתח תקווה", היא אומרת אבל מבטיחה כי בעתיד הקרוב גם בזה יחול שינוי. מקרה הבוחן המרכזי, אך לא היחיד, הוא העיר החדשה "מנורה בדרום", שמוכרת כאמור יותר בשמה הזמני, כסיף ומתוכננת לקום על הכביש שמוביל מבאר שבע לערד. "כאדריכלית של המשרד, ניסיתי לשנות את זה", היא מודה, "אחת הדרכים לייצר גיוון בבינוי זה לבקש מהאדריכלים שאמונים על תוכניות הבנייה בכסיף ליצור הדמיות מגוונות. לא חייב שכל הבניינים יהיו מאבן מנוסרת לבנה, והאדריכלים עפו על זה".
מנגד, היא מבהירה כי אין כוונה להכתיב ליזמים או לעיריות כיצד יראו הבתים, אלא ליצור חזון תכנוני. "באמצעות הדמיות מגוונות יצרנו חזון", היא מסבירה, "אבל, זה התפקיד של מהנדס העיר לדאוג שהשכונות לא יראו אותו דבר. ברור שיש מאבקי כוחות וכל יזם מביא את האדריכל שלו. אבל לגיטימי שמהנדס העיר יגיד 'אני רוצה שתהיינה מרפסות מהסוג הזה וחיפוי אבן כזה, תן לי קצת גוונים אחרים וקצת צבע'. כך נוצרות שכונות יפות, איכותיות, מגוונות ולא בתים חזרתיים. זה אינטרס גם של העיריות וגם של היזמים שרוצים למכור".
מתוקף תפקידה, סולומון ממן מקדמת תוכניות בנייה בעלות של 150 מיליון שקל בשנה. רשות מקרקעי ישראל ומשרד השיכון הם הגופים העיקריים שמתכננים על קרקעות המדינה — רמ"י עושה זאת בעיקר באזורי הביקוש במרכז, ואילו משרד השיכון בדרך כלל בפריפריה.
ביקורת על תוכניות הבנייה שמיושמות בשנים האחרונות נשמעת והיא אינה רק על החזרתיות, אלא גם ואולי במיוחד על הבנייה הפרברית, שמאלצת את התושבים להשתמש ברכבים משום שאין בהן מספיר שירותים נגישים במרחק הליכה. "מה שנבנה היום הן עדיין תוכניות עם Zoning - כלומר הפרדת שימושים - כפי שתכננו לפני עשור ויותר. אבל התוכניות החדשות שלנו שאושרו ב־7-6 השנים האחרונות, הן עם שימושים מעורבים. הכנסנו גם משרדים וגם מסחר לתוך שכונות המגורים ולא הפרדנו", היא אומרת.
"גם גודלן של הדירות משתנה. אם בעבר תכננו בעיקר דירות עם חמישה וארבעה חדרים, היום אנחנו מדברים על מגוון הרבה יותר גדול. דירות בממדים שונים, בצורות שונות. בדיוק כפי שהמשפחה השתנתה. זה כבר לא רק אבא, אימא ושלושה ילדים, יש משפחות מסוגים שונים, ומלאי הדירות צריך להתאים להם".
"עשינו מהפכת תכנון ביישובים הערבים והדרוזים"
את דרכה המקצועית החלה סולומון ממן (53) בפריפריה הרחוקה כמהנדסת העיר בית שאן בשנים 2008-2004, ניסיון שהעניק לה נחיתה רכה כאשר החלה לכהן כאדריכלית ראשית. לאחר בית שאן, עבדה כמנהלת תכנון ערים בעיריית רעננה ולאחריה כיהנה כאדריכלית של ראשון לציון. לאחרונה נבחרה למנכ"לית המועצה הישראלית לבנייה ירוקה, ותעבור לתפקיד החדש בעוד כמה חודשים.
"התחלתי בבית שאן, הייתי מהנדסת עיר מאוד צעירה, עוד לא סיימתי את התואר השני בתכנון ערים, את הטקס של התואר קיבלתי כשכבר הייתי מהנדסת עיר. מי שעטף אותי אז ונתן לי המון כוח ותקציב ותמיכה מקצועית, היה משרד השיכון. המשרד היה שם בתכנון והקמה של שכונות חדשות ובתשתיות".
לא קצת ריכוזי, שמשרד השיכון מתכנן עבור הערים?
"לא אמרו לי מה לעשות אלא שאלו אותי מה אני צריכה. אני ילידת פתח תקווה, גדלתי בגוש דן השבע, העשיר, שיש לו הכל, אבל כשהגעתי לבית שאן נפתחו לי העיניים. בעצם הבנתי שיש פריפריה במדינה שמתמודדת עם אתגרים של תחבורה, תעסוקה וחינוך".
3 צפייה בגלריה
הדמיית העיר החדשה כסיף שבנגב. "ערים חדשות מוקמות במעורבות של פוליטיקאים. כך זה תמיד היה"
(הדמיה: אמיר מן, עמי שנער אדריכלים)
ומה ענית לשאלה מה את צריכה?
"אמרתי שאני חולמת על התחדשות עירונית בבית שאן. בשנת 2004 אף אחד לא דיבר על דבר כזה, אף אחד אפילו לא ידע מה זה, אבל מי שישב מולי באותו כיסא אמר לי, אני אדאג לך, את תקבלי את התקציב, תבחרי את הצוות שאת רוצה לעבוד איתו ותרוצי קדימה. והיום מהתפקיד שלי כשאני עוזרת למהנדסי הערים נורא קל לי להבין מה הם צריכים. הם גם מתייעצים איתי, מרימים לי טלפון כשצריך. נכון, אני מאפשרת את התקציב לתכנון, את הצוותים לתכנון, אבל הם מובילים".
באופן מסורתי משרד השיכון עובד בעיקר בפרירפיה שבה הרבה רשויות חלשות ומוחלשות, הן מסוגלות בכלל להרים תכנון כזה של שכונות?
"יש יישובים עם מחלקת הנדסה טובה, ויש כאלה שנורא רוצים אבל אין להם שיניים. אז מה, לא יהיה שם תכנון, לא יהיו תשתיות, לא נפתח אותם? זה תפקידה של המדינה. לכן אני נכנסת בנעליהם, לא מתוך פטרונות או איזשהו כפייה. אני מתכננת יחד עם ראש הרשות, יחד עם מהנדס הרשות, יחד עם התושבים"
בניגוד לרוב הישובים היהודיים שבנויים על קרקעות בבעלות המדינה, ישובים ערבים בנויים על אדמות פרטיות של חלק מהתושבים. לכן מקום המדינה ועד לפני כעשור משרד השיכון לא קידם תוכניות בנייה בישובים הערביים, מה השתנה בעשור האחרון?
"בישובים הערבים, דרוזים וצ'רקסים, עשינו מהפכה בתכנון. תוכנית החומש הראשונה לפיתוח כלכלי של החברה הערבית- החלטת ממשלה 922 – שהתקבלה בשנת 2015 היא היסטורית משום שהמדינה החליטה לראשונה לתכנן בקרקע בבעלות פרטית. לפני כן המדינה לא נכנסה לקרקעות פרטיות. זו מהפכה לכל דבר ועניין. בהתחלה לא היה אמון משום שהמון שנים לא תכננו שם. למדנו על בשרנו איך לעבוד עם האוכלוסייה הערבית, הדרוזית והצ'רקסית. הקשבנו להם, ישבנו אצלם בבתים, הבנו מה הרצונות והצרכים, התאמנו לרגולציה, לתקנים, לתקנות, זו העבודה שלנו. תוך עשור אישרנו תוכניות לבניית יותר משבעים אלף יחידות דיור ועוד תשעים אלף יחידות דיור נמצאות עכשיו בקנה בתוכניות נוספות".
אבל 70 אלף הדירות שאישרתם הן על הנייר, לא הרבה מהן מומש עד עתה.
"אני לא עוקבת אחרי המימוש כי אני עסוקה בתוכניות הבאות, אני יצרנית. הערבים והדרוזים עברו שינוי. הם יותר עירוניים, הם כבר עולים בגובה, ולא מפחדים מציפוף. אמנם זה שינוי איטי, הציפוף הדרגתי כדי שהאוכלוסייה גם תתרגל, אבל כשאתה נוסע לאורך כביש שש אתה רואה את השינויים שהם עוברים. הם מאמצים מודלים של דיור אחר, שמאוד מזכירים את הערים בגוש דן. אלה היו כפרים לכל דבר ועניין, ופתאום זה מתרומם. אני מאמינה שזה יחלחל. זה עניין של זמן".
מה האתגר התכנוני המרכזי בישובים ערביים?
"החלטה 922 פתחה לנו את העיניים, כי היא חייבה אותנו להיכנס לקרקע פרטית. לתכנן לאנשים מסוגים שונים, מקהילות שונות, במקומות שונים, בטופוגרפיה שונה, וכל פעם לייצר תוכנית שהיא מתאימה לאותו יישוב, לאנשים שחיים בו. אחרי תשע שנים במשרד השיכון זה הדבר שבו אני הכי גאה, ומהתהליך הזה גם למדתי הרבה. למדתי להכיר שיש במדינה הזאת מגוון גדול של אנשים ותרבויות, התהליך שעברנו כמתכננים צריך לפרוץ את הדרך גם לשאר תחומי החיים, חינוך, בריאות, תרבות, רווחה, כל משרדי הממשלה שעוטפים את היישובים האלה צריכים להבין את האורח החיים, להביא את המערכות המתקדמות, אבל להבין אתם מי הם משרתים".
הממשלה לא מבינה את אתגרי התכנון של הערבי או הדרוזים?
"הרבה פעמים הייתי מסבירה לחבריי בממשלה, לכל הפקידות שיושבת במועצה הארצית לתכנון, מסבירה למה אי אפשר עכשיו בכפר הדרוזי הזה או ביישוב הערבי הזה לשים את מה שהם חולמים וחושבים שצריך לחיות לפיו. הסברתי את המנהגים שלהם כי הקשבתי והבאתי את החיים שלהם לתוך השולחן התכנון.
"באחד הדיונים דיברתי באופן קצת אמוציונלי, מה לעשות, חבריי לממשלה, מהגנת הסביבה ומהגופים הירוקים מאתגרים אותי, אז יש לפעמים קצת גם להט. דיברתי מדם ליבי על החיים הדרוזים ולמה אי אפשר עכשיו לדרוש מהם עשר וחמש עשרה קומות, למרות שלירוקים זה נשמע פנטסטי. הם חיים כך, אז למה שהדרוזים לא יחיו כך? הסברתי באותות ומופתים למה אי אפשר, מה כן אפשר, עד כמה אפשר למתוח את הגומי. אחד מראשי הרשויות הדרוזיות שמע אותי בדיון הזה, ואמר לי 'ורד אני חושב שאת היית דרוזית בגלגול הקודם שלך. את דיברת בקול שלנו'".
תוכניות הבנייה מאלצות בעל הקרקע לוותר על חלקים ממנה לטובת בעלי זכויות אחרים או לצורכי ציבור כגון הקמת גינה או מדרכה. זו סוגייה שמעוררת מחלוקות, מצאתם נוסחה לפתרון?
"גם אנחנו היינו צריכים להתרגל לתכנן בקרקע פרטית. יש בעלי קרקע, יש להם דעה, אי אפשר לתכנן להם מה שרוצים. לכן עשינו המון שיתופי ציבור, ישבנו עם המשפחות ועם ראש הרשות והצוות שלו. בהתחלה הייתה חשדנות והיה מתח ולא כל המשפחות נענו. עם הזמן ועם ההצלחות זה יצר אפקט של אמון, פתאום אנשים ראו שהתוכנית שלהם והקרקע שלהם מתוכננת והם יכולים להוציא היתר בנייה, והם לא מקבלים קנסות של אכיפה על בנייה בלתי חוקית ומביאים להם קו ביוב וחשמל ומים".
בשלוש שנים האחרונות קרה משהו, יש פה ממשלה שלא כל כך ממהרת להשקיע ביישובים ערבים, מרגישים את זה?
"לא עצרו לנו תקציבים. הרבה תוכניות כבר היו בקנה, לפני הפקדה, אחרי הפקדה. ממשלה חדשה, גם אם דעותיה שונות, לא מפסיקה תהליכים סטטוטוריים. בשלוש שנים האחרונות לא האטנו את הקצב, תוכניות המשיכו לקבל תוקף, אפילו האגוזים הכי קשים שלנו כמו תוכנית הבנייה בג'דיידה מכר קיבלה תוקף. תקציבים המשיכו לזרום, התוכניות המשיכו לעבוד. מה שכן קרה הוא שקיצצו תקציבים בגלל המלחמה, לכן יכול להיות שבעוד שנה, או שנתיים תהיה האטה. אבל הקיצוץ הזה משפיע על כל המשרדים ועל כל המקצועות. אבל התכנון בחברה הערבית, הדרוזית והצ'רקסית לא עצר ואני מאוד גאה על כך".
האם לחצים פוליטיים משפיעים על התוכניות שאת מקדמת?
"עם יד על הלב אני יכולה להגיד שהדרג הפוליטי לא מתערב בתכנון. אני עברתי שמונה שרים בתשע שנים, לא התערבו לי בתכנון, לא הכתיבו לי למי לתכנן, מה לתכנן, איפה לתכנן. זה נשמע כאילו לא אמיתי. אבל זאת המציאות. את תוכנית העבודה של החברה הערבית, הדרוזית והצ'רקסית, קבעו אנשי המקצוע של המשרד, אדריכלי המחוזות שכפופים לי, הם אלה שהכינו את תוכנית העבודה עם הרשויות המקומיות והכל אושר על ידי. אני ראש הפירמידה ולא הייתה מעורבות פוליטית בהחלטות האלה, לא הייתה".
אבל תכנון הערים החרדיות כסיף, תלה ליד להבים, מערב קריית גת, ובית שמש זה לחלוטין אג'נדה של שר.
"עיר חדשה במדינת ישראל אכן קמה כהחלטה פוליטית, זה ברור. זה קורה כל עשרים שנה בממוצע - זו היתה מודיעין בשנות השמונים, ובסוף שנות התשעים זו היתה חריש, וכעת כסיף שנולדה ב־2010-2009. ערים חדשות ויישובים חדשים במדינת ישראל מוקמים בראייה גיאופוליטית, ובמעורבות של פוליטיקאים. כך זה תמיד היה מקום המדינה. תכנון במדינת ישראל תמיד הלך יד ביד עם איזושהי ראייה גיאופוליטית שהצטרפו לה תפיסות תכנון ערים".
פרופיל הפייסבוק שלה גדוש תמונות ופוסטים מישיבות עבודה, סיורים מקצועיים, ומפגשים ברחבי הארץ ובעולם. יש בו תמונות שלה עם מהנדסי ערים, ראשי ראשויות ואדריכלים. אך יש בו גם שני סרטונים יוצאי דופן, באחד היא מנגנת על פסנתר שהוצב בטיילת של אילת את מנגינת השיר לאן נעלמו הילדים שכתב יהונתן גפן והלחין דיויד ברוזה. בסרטון אחר היא מנגנת על הפסנתר בביתה את שיר לשירה שגם אותו כתב יהונתן גפן והלחינה קורין אלאל. היא דווקא חושבת שלא מדובר במשהו יוצא דופן, אלא שהכישרון המוסיקלי משרת אותה כאדריכלית.
"התחלתי לנגן בכיתה ב', המשכתי עד מגמת מוזיקה. את הכישרון לקחתי לאדריכלות. אני מוצאת קשר בין ארכיטקטורה למוזיקה, זה גם סוג של אומנות. המוסיקה פיתחה לי את האוזן כנראה יותר מאחרים, כשאני נכנסת לחדר שאני לא מכירה, לפעמים אפילו בשפה זרה, נגיד כשיושבים לידי שותפים דרוזים או ערבים, אני מקשיבה לצלילים, מהר מאוד אני מזהה את התדר של האנשים שיושבים מולי, ואני מתאימה את עצמי.
"זה עזר לי בהרבה מקומות. לפעמים נכנסתי לחדרים שבהם היו המון קונפליקטים, עם המון מתח, ולא תמיד היו הסכמות, בטח לא בתחום של תכנון ובנייה, שהוא מאוד אמוציונלי. ובכל זאת הייתי יוצאת מהחדר עם מנגינה ולא עם צרמוניה. הייתי מצליחה לפרק את המתח, כמו מנצח, וזה רק בזכות הקשבה".
3 צפייה בגלריה
שכונת אם המושבות בפ"ת. "יש בארץ סוג של שכפול בניינים ואנחנו מודעים לזה. ניסיתי לשנות את זה"
(צילום: אוראל כהן)
פעם אחת כזו זכורה לה במיוחד משום שהיה זה בעת דיון מתוח חודש אחרי מתקפת 7 באוקטובר. "נפגשתי בטבריה עם מהנדסי הרשויות באשכול כנרת ועמקים. חשתי במתח עצום. קלטתי צלילים חדשים שלא הכרתי, בניגוד לפגישות קודמות היה משהו בתדר שהעכיר את האווירה. חלקם כללו ביקורת קשה על ההתנהלות של הממשלה. מהר מאוד הבנתי שכל אחד מהמשתתפים בחדר עסוק או מוטרד ממשהו שונה. נציגי המועצות האזוריות על גבול ירדן הציפו חששות כבדים מחדירת מחבלים מהגבול המזרחי ושאלות שקשורות לביטחון התושבים, כיתות כוננות, ומיגונים לעומת זאת טבריה ההתמודדה עם קליטה של מאות מפונים.
"ההתעקשות שלי לפרוס תצלום אוויר של האזור על השולחן, לסמן כל אחד מהמוקדים, להקשיב בסבלנות לכל כאבי הבטן של מהנדסי הרשויות, להבין את הבוער והנחוץ כאן ועכשיו היא זו שפירקה את המתח. אולי זה היה קטרזיס אך גם הקשבה שהובילה לשיחה שיצרה שותפות גורל. אני מאמינה שסך השלם גדול על חלקיו, כך במוסיקה וכך גם בחיים האמיתיים".
איך את עוברת מקרבות יצריים מול ראשי רשויות לבנייה ירוקה?
"לא בכדי ביקשתי להצטלם לכתבה על רקע בניין הספרייה הלאומית בירושלים. זה מבנה שקיבל דירוג LEED הגבוה ביותר בתקן האמריקאי המחמיר לבנייה ירוקה. זהו מבנה ציבורי חשוב בירושלים ורציתי להעביר את המסר שזה הכיוון, זו אדריכלות איכותית, ירוקה, חסכונית, אנרגטית, מתייחסת לסביבה, לשם המדינה צריכה ללכת".
איך המועצה שתעמדי בראשה יכולה להשפיעה כך שיהיו עוד מבנים כאלה?
"המועצה הישראלית לבנייה ירוקה היא עמותה שהוקמה ב־2009 והיא חלק מרשת בינלאומית שמקדמת את הרעיון, באמצעות פעולות הסברה, הכשרה, ייעוץ, הקניית ידע. למשל מה זה בניין ירוק, איך עושים שיפוץ ירוק, מהו חיסכון באנרגיה ואיך הוא יכול להוזיל את חשבון החשמל".
"המדינה לא צריכה להכתיב לכולם לגור בעיר"
על מגמות התכנון החדשות אומרת סולמון: "העשור האחרון מאופיין מאוד בעירוניות. העיר תפסה תאוצה. משום שישראל לא גדולה צריך לרכז ולצופף את הערים. אבל גם בגלל שזה גל, גם בעולם, החיים בעיר הם חיים יותר מאפשרים, יותר נגישים לתעסוקה, לתרבות, לחינוך, ככל שצפוף יותר טוב".
אלא שבניגוד לעקרונות האלה משרד השיכון קידם בשנים האחרונות הקמה של עשרה יישובים מרוחקים בנגב — חמישה במבואות ערד, מהם ארבעה ליהודים ואחד לבדואים; וחמישה נוספים על כביש 25 בדרך מבאר שבע לדימונה; בנוסף מקודמת גם תוכנית להקמת עיר חרדית נוספת בשם תלה מצפון ללהבים. ויש גם תוכניות להקמת יישובים חדשים בגליל.
על השאלה איך התוכניות מתכתבות עם תפיסה של עירוניות וציפוף היא עונה: "התקציב שמועבר ומושקע בערים ובהתחדשות עירונית, הוא גדול הרבה יותר בפער, מאותם יישובים כפריים שקמים. וגם לזה יש צורך. אני לא שליחה של אף אחד, אף פעם לא הייתי שליחה של אף אחד, אני נמצאת בתפקיד שלי בזכות המקצועיות שלי. אני לא נמצאת בחסדו של אף פוליטיקאי, ובטח לא מהדהדת אף פוליטיקאי, ולכן מה שאני אומרת לך, הוא על פי תפיסתי. אז יש בתקופה מסוימת איזשהו רצון להקים עוד כמה יישובים כפריים. שוין.
"המדינה צריכה לתת מגוון של אפשרויות ולא להכתיב לכולם לגור בעיר. לפי תפיסת עולמי, לא כל האנשים חיים באותה צורת חיים, זה קשור להקשבה. אנשים מעדיפים כל מיני צורות חיים, אוכלוסייה כפרית וקיבוצית, הבדואים חיים בצורה מסוימת, הדרוזים חיים בצורה מסוימת, הערבים בצורה אחרת, לאוכלוסייה בגוש דן דרך חיים, וכך גם בגליל או בדרום".
התנגדת למהלך הזה?
"לא, מהסיבה הפשוטה שאני חושבת שיש גם מצוקה באוכלוסייה הכפרית. ראשי מועצות אזוריות שיש להן זכות מלאה לחיות בארץ הזאת באופן שהם מאמינים על פי הסבא שלהם והאבא שלהם הם באים ואומרים, יש לנו מצוקה, אנחנו רוצים עוד פתרונות ליישובים כפריים. זה בכלל לא מאיים על הערים, זה בטל בששים לעומת הרצונות והצרכים של האנשים שרוצים לגור בערים.
"המינון הוא בסדר, הוא לא מאפיל על המדיניות הברורה שאנחנו מעדיפים את הניצול הקרקע, את הצפיפות בתוך הערים, את הציפוף בתוך הערים, אני לא רואה שום סתירה".
חריש שהוקמה לפני כ־20 שנה היא עד עתה כישלון. היא מדורגת 5 מתוך 10 במדד סוציו־אקונומי, ומקבלת מענקי איזון של כעשרים מיליון שקל בשנה. גם העיר החדשה מנורה בדרום (כסיף) שאתם מתכננים כעת מרוחקת גם היא מאזורי תעסוקה, את לא חוששת שהיא תהפוך לכישלון דומה או חמור יותר?
"תראה אדריכלים חולמים, מדמיינים ומתכננים, כל ההדמיות שלנו הן דמיונות שמתארים מציאות שעתידה להיווצר. אם אנחנו לא נדמיין, נחלום ונייצר, אז זה לא יהיה. עיר היא ייצור שמשתנה עם הזמן, היא גדלה והיא מצטמצמת ואנשים בה מזדקנים ואחר כך מגיע דור חדש של צעירים. לפעמים ערים מידרדרות ולפעמים הן פורחות. בשנות ה־80 של המאה הקודמת כולם ברחו מתל אביב, היא הייתה עיר של פשע וזנות, ואף אחד לא רצה לגור בה.
"את האבולוציה הזו יש בהמון ערים. אפשר לתאר את זה בגרף שעולה ויורד ושוב עולה עם הזמן. עיר אינה משהו חד־פעמי שאתה מודד בנקודת זמן אחת".
אבל נקודת הפתיחה של כסיף בין כסייפה לערד לא ממש מוצלחת, אין תחנת רכבת בסביבה וגם לא אזורי תעסוקה.
"אני רואה את זה קצת אחרת, במדינת ישראל לא כולם יכולים לגור בגוש דן, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה של צפיפות. כסיף לא תקום בשממה, כבר היום חיים שם המון אנשים: בערד, בכסיפה, ביישובים אחרים של בדואים ולא רחוק משם נמצאת באר שבע. זה צומת דרכים, על ציר מרכזי, יש שם אוטוסטרדה, יש תוכנית להקמת קו רכבת מערד לבאר שבע. יכול להיות שיפתחו גם קו של רכבת קלה.
3 צפייה בגלריה
דיר אל אסד. "גם אנחנו היינו צריכים להתרגל לתכנן בקרקע פרטית. יש בעלי קרקע, יש להם דעה, אי אפשר לתכנן להם מה שרוצים"
(צילום: גיל נחושתן)
"משרד השיכון הקים עשרות ערים מקום המדינה. הוא למוד ניסיון גם מכישלונות, אוקיי? אני לא מתביישת להגיד למשרד השיכון היו גם כישלונות, חוסר הצלחות, הוא גם למד מזה, הוא הקים כבר ערים חרדיות, למדנו מהניסיון הזה. לפני שתכננו את כסיף, נסענו לערים חרדיות כדי ללמוד ממהנדסי הערים מה לא לעשות. ומה כן לעשות, מה כדאי לתכנן ומה לא כדאי לתכנן. ויש המון תובנות בשטח. אני חושבת שהלימוד העצמי הזה שלנו, הביקורתי, קודם כל בתוך הבית, הוא מאוד חשוב. למדנו מהניסיון של עצמנו, גם מהקמת העיר חריש, היו שם דברים ששיפרנו".
את מאמינה שיהיה ביקוש למגורים בעיר כזאת?
"זה לא בית קטן בערבה, היא תהיה מוקפת בקרוב למיליון איש. נכון, זאת עיר בפריפריה של בר שבע, אבל ליד באר שבע מוקמת גם קריה רפואית וקריית המודיעין. הנגב המערבי והמזרחי עוטפים את באר שבע וזה מה שייצור את המטרופולין.
"ככל שיש יותר תשתיות, יותר אנשים ויותר פעילות מסביב לבאר שבע, זה מה שירים את הדבר הזה שנקרא מטרופולין. בלעדיו אין מטרופולין. תל אביב היא עיר מאוד קטנה. מה שמרים אותה זה כל הגוש שמסביבה, שמזין אותה, נכנס אליה ויוצא ממנה, כל בוקר וכל ערב ומייצר המון תנועות כלכליות ותחבורתיות. אז כסיף מבחינתנו היא עוד אבן מאוד מאוד משמעותית בבניית מטרופולין באר שבע. היא תתחבר לשכנים שלה והשכנים שלה ישתמשו בשירותים שלה ובאזור התעשייה שיוקם בה".
מיושמים בעיר עקרונות של עירוב שימושים?
"אם יש משהו שבאמת באמת צריך ללמוד מהאוכלוסייה החרדית זה עירוב שימושים. תיכנס לכל השכונות החרדיות והערים ותראה שהרחוב החרדי הוא מאוד פעיל. הם פחות משתמשים ברכב הפרטי, הרבה יותר הליכתיים מאיתנו, המסחר שלהם הוא ברחוב, פחות בקניונים, יש להם מסחר שגועש ממש, הם יצרני פעילות כלכלית מטורפת. מה שנורא יפה שעשה עמי שנער ממשרד מן שנער אדריכלים שתיכנן את כסיף, הוא לקח את תוכנית גדס של תל אביב, עם הרחובות, עם הרשת ההליכתית, והשתמש בה כהשראה לתכנון הרשת של העיר החדשה".
אז תל אביב היא ההשראה לעיר חרדית חדשה?
"עיר טובה היא השראה לעיר כסיף. ועיר טובה מבחינתי זה עיר הליכתית שהעסקים והתעסוקה והמסחר ושירותי הדת ושירותי הרווחה נמצאים במרחק הליכה לכל ילד וילדה. זאת עיר טובה, וזה מה שעשינו בכסיף. כסיף היא ממש רשת צפופה, היא מאוד מאוד מזכירה את תל אביב, אבל יש לה טוויסט כי היא במדבר ותהיה לה אפשרות להיות עצמאית מבחינה אנרגטית, על זה מדברים בכל העולם היום, עמדתי על כך".
כאדריכלית ראשית במשרד התכנון את מתכננת את כסיף, תלה ליד להב, מערב קרית גת ושכונות ענק בבית שמש. אלה מאות אלפי דירות שמיועדות לחרדים. האם את שלמה עם ההטייה הזו?
"יש לי עוד 900 תוכניות שהן לא קשורות לחרדים בכלל. החרדים זה פסיק בים הזה של יחידות דיור שאני מתכננת. אני מתכננת בעכו, בראש פינה, במג'דל שמס, חרדים הם פלח מסוים באוכלוסיה. אני אומרת בכנות, חששתי כשיצחק גולדקנופף החליף את אלקין לפני שנתיים וחצי. אבא שלי החכם אמר, קודם כל תני להם להיכנס ותראי, אם תראי שאת לא יכולה ותפיסת עולמך אינה מתאימה להם, יכול להיות שתצטרכי לפרוש. להפתעתי הרבה במשך שנתיים לא קיבלתי שום הנחיה לתכנן לחרדים, לא מהשר ולא משלוחיו".
אתם מתכננים ערים לחרדים וערים לערבים, האם נכון לעודד התבדלות במקום שילוב?
"התפיסה שלי היא שצריך לתת מגוון של פתרונות. יש חרדים שחיים בערים מעורבות ויש שלא וכך גם ערבים ודרוזים. יש דרוזים שחיים בישובים שלהם, ויש המון חבר'ה צעירים דרוזים שחיים בערים מעורבות כחיפה וכרמיאל. אחרי שהם עושים את התואר וחיים בחיפה, חלקם נשארים, אבל חלקם חוזרים לכפר לבנות את הבית שלהם. זה עניין של האוכלוסייה, לא שלי כמתכננת, אני, אני לא מכתיבה, אני מאפשרת. כסיף עכשיו תוכננה לחרדים כי יש צורך".
סולומון ממן מספרת כי שני דברים מאפיינים במיוחד את התכנון במשרד השיכון: עבודת צוות ומגע יומיומי עם השטח. "אני יוצאת כדי לראות את הטופוגרפיה, האם יש אילוצים, חסמים, רעש, נחל, ורק אחרי שאני מרגישה את השטח, אני יודעת גם להנחות את הצוותים", היא אומרת, "זאת שיטת העבודה שלי, תשע שנים אני עושה את זה. יש לי קילומטראז' אדיר ברכב. בעלי שואל אותי כל ערב, איפה את מחר. יכול להיות לי יום עבודה במג'דל שמס, עג'ר, מטולה, קריית שמונה, אני ישנה באיזשהו מקום ולמחרת בבוקר, טבריה, חצור, בית שאן, הביתה. ולמחרת אצא דרומה, לדימונה, ירוחם, ערד, הביתה וחוזר חלילה. אני גם דורשת מהצוותים, מהאדריכלים, לא להישאר במשרד ולהסתפק בתצ"א או במדידה, אלא לצאת לשטח עם הצוות, אדריכל הנוף, הכלכלן, שכולם יהיו בשטח, יראו על מה מדברים. אני אוהבת להקשיב לאנשים, ולא מאמינה שאפשר לעשות תכנון מהמשרד בירושלים".
