אף פעם לא אהבתי היפים. שלום ואהבה חופשית היו כל כך תלושים מהמציאות של הפיגועים שבה גדלתי בשנות התשעים. בפעם הראשונה שראיתי תמונות מוודסטוק רציתי בעיקר לשטוף את כולם שם עם צינור ולצעוק עליהם למצוא עבודה. בישראל כל התפיסה הזאת נראתה לי כמו תחפושת לפורים, ניסיון קצת כושל לייבא לארץ המלחמה והחרדות טרנד שבסוף לא תפס אפילו באמריקה. אז נמנעתי מ"בלוז לחופש הגדול" שדורון נשר כתב ורנן שור ביים. מה לי ולסרט מ־1987 — הייתי אז בן שנה, באוקראינה, ועליתי לארץ רק בתום אותו עשור — שעוסק בערגה בבני נוער ישראלים ב־1970, מלחמת ההתשה והמחאה נגדה? נוסטלגי מדי, דביק מדי, מתרפק מדי. לא בשבילי.
חבריי יוצאי בומבמלה ומגדלי הראסטות לשעבר ניסו לשכנע אותי שוב ושוב לתת ל"בלוז" סיכוי, כי זה סרט "מקסים ומרגש". לא נכנעתי. כשישראלים עוסקים בנוסטלגיה, מקבלים את "אסקימו לימון". כשניסו להסביר לי שזה לא סרט "כזה" אלא "פוליטי מאוד", רק צחקתי. אפילו חרדים משתמטים בועטים יותר בממסד מהיפים ישראלים שבסוף ממילא תלו את הפרחים, הסתפרו והלכו למות במלחמות מיותרות.
בשנה שעברה "בלוז לחופש הגדול" עלה כמחזמר. לא הלכתי לצפות בו, כמובן, אבל ההתרגשות המאוד כנה סביבו שלחה אותי לקרוא עליו קצת בגוגל. גיליתי שרנן שור כתב את הקווים הכלליים של הסיפור עוד ב־1976, כשלמד קולנוע וביקש לתעד את התחושות שלו ושל חבריו בימי מלחמת ההתשה ואת ההתנגדות לה, דברים שלא קיבלו במה תקשורתית בזמן אמת. הבנתי שזו לא היתה התרפקות מאוחרת, זה היה כמעט אותנטי בזמן אמת. ובתחילת השנה הזאת, כששור מת ובטלוויזיה הקרינו את "בלוז", נשברתי וצפיתי בו. ואז צפיתי שוב. התאהבתי בארל'ה הפציפיסט, ההיפי הלא רחוץ עם השיער המטופש. הרגשתי שסערת הרגשות של דור צויגנבום, שגילם אותו, אמיתית, כואבת. לא קופי פייסט מאמריקה. צחקתי איתו די הרבה, ואפילו הזלתי דמעה. על היפי.
והחבורה. מוסי, מרגו, שוש. בצפייה השנייה כבר שוחחתי איתם דרך הטלוויזיה. אלה היו שיחות של עכשיו. מלחמה מיותרת, חברים שאיבדנו, מה אפשר לעשות כדי לעצור את ההרג. השאלות אותן שאלות, החוסר בתשובות אותו החוסר.
הסרט הזה, שכל כך רציתי לא לצפות בו לעולם ולהמשיך ללעוג לו, תפס חלקה בראש שלי. אין יום בשנה האחרונה שלא חשבתי "ארל'ה צדק", ובעודי כותב את המילים האלו אני מזמזם לעצמי את השיר על יוסי צוויליך המסכן. אולי מחשבות על שלום, או לפחות פציפיזם, ובטח אהבה, בכל זאת לא כל כך תלושים.
