נתניהו
הורה היאחזות
מלווה באורולוג צמוד, ספר צמוד ועורך דין צמוד, ראש הממשלה עבר את אחד השבועות הדרמטיים בחייו. הוא בגופו ישב במלון ווילארד המפואר בוושינגטון, בעיניו הוא ראה על המסכים את שלושת השרידים־ניצולים שמחולצים מגיהינום המנהרות — ומשני המרחבים האלה, בשני הקצוות המרוחקים ביותר זה מזה של החוויה האנושית, הוא הגיח למרחב שלישי, לבית המשפט המחוזי בתל אביב, להמשך משפטו. על הדרך יש לבנימין נתניהו משפחה לא קלה שמכבידה עליו (ועלינו), ויש לו מחלה לא קלה שצריך להתמודד עמה. כך הוא מדלג בין תחנות חייו, בין הזהויות המתחלפות של ראש ממשלה ונאשם בפלילים, בין דונלד טראמפ, בצלאל סמוטריץ' ורבקה פרידמן־פלדמן. תעצומות הגוף והנפש שמפגין נתניהו מדגישות את עוצמת ההיאחזות הבלתי מתפשרת שלו בשלטון. היא ואין בלתה, שכלל לא סופרת את סבלה של מדינה שלמה, שרק משוועת לשובם של בניה מהתופת של עזה. // משה גורלי
החזרה לצפון
הפקרה שלישית
מבחינת הממשלה, תושבי הצפון הם לא יותר מנתינים. אפשר לפנות אותם בהתרעה של רגע, אפשר לייבש אותם רחוק מהבית כמעט שנה וחצי, ואז, ממש עכשיו, אפשר להכריח אותם לחזור הביתה עד 1 במרץ, עם איום כלכלי קשוח של שלילת מענקים. כלי משחק על לוח.
בחלק מהיישובים אין שום אפשרות לפתוח מערכות חינוך. לחלק מהתושבים פשוט אין איפה לגור. במנרה, מטולה, אביבים ויישובים אחרים היקפי ההרס נרחבים. אבל את הממשלה זה לא מעניין. אז אין באמת יישוב, העיקר שיעופו בחזרה לשם ונפסיק לשלם להם מענקים.
הבעיה הגדולה היא שאין תוכנית ואין מינהלת מתפקדת. מזה נגזרת הבעיה הנוספת, שבהיעדר תוכנית הממשלה מתעקשת להחיל כלל אחד על כולם. וזה לא שכשהיא רוצה, היא לא יודעת להחריג. היא מחריגה תלמידי ישיבות מגיוס לצה"ל ועושה פליק־פלאקים לאחור כדי לקבוע את זה בחוק. היא ידעה, מנגד, להגמיש קצת את כללי הפיצויים לתושבי הדרום ולהכניס לרשימה עוד יישובים. אז למה בצפון לא?
זו למעשה הפקרה שלישית של תושבי הקו הראשון: הם הופקרו כשפונו — צעד שמשמעותו שהמדינה לא יכולה להגן עליהם. הם הופקרו כשבמשך יותר משנה אף אחד לא טרח לבנות תוכנית לחזרתם. והם מופקרים עכשיו, בדרישה חסרת התוקף המוסרי ובעלת השוט הכלכלי האכזרי לשוב ליישובים שאין כרגע מה לחזור אליהם. // גולן פרידנפלד
הרב לנדו
עוד תירוץ גרוע
מנהיג הציבור הליטאי, הרב דוב לנדו, יצא השבוע למתקפה על "הציונים שגרמו לכך שהערבים שונאים אותנו" ועל ניהול המלחמה: "הם עושים בפעולות שלהם הרבה לא בשביל הצלה, אלא בשביל הכבוד של המדינה, הורגים אנשים בשביל כבוד". הביקורת כשלעצמה לגיטימית, ואפשר לשמוע אותה גם מאחרים. הבעיה היא שלנדו לא מותח אותה מתוך השיח אלא מחוץ לו, דבק בחלוקה של "הם ואנחנו", המדינה והחרדים. זו חלוקה ותיקה, אבל זה כמה עשורים שהיא פיקציה. כי המגזר שלנדו הוא ממוביליו מקיים אורח חיים ייחודי שמתאפשר רק בזכות המדינה, ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב החיים המדינה וכרגע גם מאפשר את קיום המלחמה, ובאופן הזה. אם לדעת הרב במלחמה הזו "הורגים אנשים בשביל כבוד", למה הוא מאפשר לנציגיו להחזיק את הממשלה שמנהלת אותה כך? אם נציגיו מסוגלים להתקוטט עד לכדי משבר קואליציוני עבור כמה פרוטות, למה הם לא משמיעים את קולם בסוגיות עקרוניות יותר?
אולי כי כל הדברים האלה של לנדו הם לא באמת הסתייגות עקרונית מהציונות וניהול המלחמה. רק עוד דרך להצדיק את העובדה שהחרדים לא מתגייסים, עוד תירוץ. וכמו כל התירוצים, גם זה לא מוצלח: אם הסתייגות מהתנהלות המדינה עוד מלפני הקמתה וביקורת על התנהלות הצבא בכלל והמלחמה בפרט היו סיבה לא להתגייס, היה קשה מאוד למצוא מתגייסים. // שלמה טייטלבאום
מאסק
אוליגרכיה בפעולה
אלון מאסק ניסה השבוע לקנות את OpenAI, החברה המובילה בעולם הבינה המלאכותית, ב־100 מיליארד דולר, והבטיח להשוות כל הצעה גבוהה יותר שאולי תגיע. זו לא רק הצעת רכישה חסרת תקדים מבחינת הסכום, זו בעיקר הצהרת כוח, הפגנת יכולת השפעה, נפנוף בעובדה שהוא יכול לגייס הון בלתי מוגבל כדי להשיג כל מטרה. יש למאסק כעת יותר כסף, קשרים וכוח מאי פעם, אבל הוא הגיע לנקודה הזו בזכות סובסידיות והטבות ממשלתיות. הן היו חיוניות להצלחתו; הוא עצמו הודה כי בלעדיהן טסלה, מכונת המזומנים העיקרית שלו, למשל, לא היתה שורדת. לא השוק הפרטי איפשר לו להצמיח אימפריות, אלא המדינה. ואז הוא התחיל לקחת את ההון שצבר כדי להרחיב את השפעתו. בשנה האחרונה, למשל, הוא תרם 277 מיליון דולר לקמפיין של דונלד טראמפ, וכך "קנה" לעצמו את מעמדו הפוליטי הנוכחי ואת המינוי לראש המשרד לייעול ממשלתי. מרגע שנכנס אליו הוא החל לפטר עובדים, לשבש מנגנוני שלטון ולפגוע בשירות הציבורי, היקף השפעה שזיכה אותו מיד בכינוי "נשיא הצללים". זה המעגל: להפוך קשרים לעושר ועושר לעוד קשרים ולהשפעה שגדלה ונהפכת לשליטה שמנציחה את עצמה. כך נראה שלטון אוליגרכי, כך נבנית פלוטוקרטיה — מי שצובר הון חסר גבולות תמיד ימצא דרך למנף אותו לכוח פוליטי. // ויקי אוסלנדר
הרעב חוזר, והממשלה שבעת הרצון לא שמה לב
התמונות של אוהד בן עמי, אור לוי ואלי שרעבי הבהירו כי מדובר באנשים שחוו רעב קשה וממושך. לא בכדי רבים נזכרו בתיעוד מסוף מלחמת העולם השנייה, במראות המוזלמנים. אפילו אנשי בריאות אמרו שהמצב שלהם הוא כשל מי ששוחררו מהמחנות. אבל המפגש עם תוצאות הרעב זורק אותנו עוד יותר אחורה, אל הרעב התנ"כי, זה שממנו סבלו אברהם ויצחק, זה ששלח את יעקב מצרימה, זה שהוביל את נעמי ומשפחתה למואב. בהיסטוריה הקרובה יותר ראינו רעב גם במעברות, ועד היום אנשים מדגישים את המאמצים הגדולים שעשו הורים "לשים אוכל על השולחן". ומאז ראינו תמונות קשות של רעב באפריקה, למשל. אבל זה תמיד כך — רחוק גיאוגרפית או רחוק היסטורית. יש בארץ עוני וחוסר ביטחון תזונתי, אבל אנחנו לא רגילים לראות אנשים מזי רעב, "עור ועצמות".
עד השבת האחרונה. במשך חודשים רבים היה ברור שהחטופים מורעבים, אבל מראה העיניים היה מטלטל. ההכרה בכך שזה יכול לקרות ממש לידינו, מתחת לאדמה שעליה פועלים כוחות צה"ל כבר יותר משנה. זה לא רחוק, זה כאן, באחריותנו, באחריות הממשלה ששוב מאשימה את כולם וטוענת שלא ידעה. ממשלה שתמיד שבעת רצון מעצמה, ולא משנה כמה החטופים מורעבים. // דור סער־מן
