אני לא יודע להגיד מה היה אידאל הקוּל בישראל בשנות השמונים. במקום שבו אני גדלתי, בפרברי לונדון האפורים והמאוד לא קוּליים, האידאל שלנו הושפע בעיקר מהקולנוע הצרפתי, מסרטים כגון "דיווה" ו"בטי בלו" ו"דקה לחצות", שגרמו לנו לאהוב ג'אז — גם אם לא היינו מסוגלים לשמוע את המוזיקה עצמה. הם נטעו בנו את הפנטזיה לצאת מבית ההורים היישר ללופט ענקי וריק מריהוט, למעט מיטה, אמבטיה, חפיסת ז'יטאן ופטיפון. ועל הפטיפון היה צריך להיות תקליט של ג'ון קולטריין, הסקסופוניסט האגדי. כסף לדירת לופט לא היה לי, גם לא עישנתי, ובכל פעם שניסיתי להאזין לג'ון קולטריין לא הצלחתי להבין מה יפה בזה. זה נשמע כמו ג'יבריש, בלי קצב שיכולתי לזהות. אז במקום כל זה עברתי לקיבוץ בגליל העליון, עם רדיו טייפ אדום וקסטה של שאדיי — Smooth Jazz, ששילב פופ עם נגיעות סול וג'אז. הנגיעות האלה התבטאו בעיקר בכמה קטעי סולו של סקסופון, כמו בהמון שירים משנות השמונים. משהו נעים, מלודי, לא מאתגר (נגנו לכם בראש את הסקסופון ב"Careless Whisper" של ג'ורג' מייקל). ג'אז "אמיתי" היה רחוק שנות אור ממני ומהתרבות שסביבי. הייתי מאוהב בצליל של הסקסופון, רק לא במטר הצלילים הבלתי חדירים שקולטריין הפיק ממנו.
לפני כעשור, לקראת גיל 50, החלטתי שהגיע הזמן ללמוד משהו חדש. הרעיון הראשון שקפץ לי בראש היה סקסופון. עוד לפני שהספקתי לשכור אחד התרחש סוג של התערבות אלוהית: נסענו ללונדון לבת מצווה של האחיינית שלי שחיה שם, סיפרתי לשכן של אחי שאני רוצה ללמוד לנגן, והוא מיד אמר לי שמתחת למיטה שלו שוכב סקסופון אלט, שבו לא ניגן שנים, והציע שאקח אותו. מובן שהסכמתי, עוד לפני שהבנתי שמדובר בסקסופון וינטג' יפהפה משנות השלושים, של חברת סלמר הצרפתית. קולטריין עצמו ניגן בסקסופון טנור של סלמר. כשחזרתי לארץ שיפצתי את הכלי ונרשמתי לשיעורים בקונסרבטוריון גבעתיים.
יש כאן אמן שחושף את הנשמה שלו לקהל - את הכאב, ואת היופי. ויש כאן אמן שמקליט שיחה שלו עם אלוהים. אילו משה בהר סיני היה מנגן כך לבני ישראל, אולי הם היו מקשיבים לו
המורה שלי, רע מאיר, המליץ על שיטה מוכרת בלימודי ג'אז, "להוציא" סולואים של המאסטרים וללמוד לנגן אותם. בחרתי בסולואים הפחות מסובכים, ניגנתי אותם לאט, והפער בין מה שיצא לי מהכלי למה ששמעתי במקור היה מתסכל, אבל זה אימן לי את האוזן ושכלל לי את הרגישות לז'אנר יותר מכל האזנה בלבד או הסברים מילוליים. התחלתי להבין שהג'יבריש הוא שפה אמיתית, לזהות את הקצב וההרמוניה ולקלוט שסולו מוצלח בנוי כמו סיפור טוב — מעניין, מפתיע, מרגש ומאוד יפה. לראשונה, הבנתי את הווירטואוזיות של נגני הג'אז הגדולים. שליטה טכנית מושלמת בכלי היא רק נקודת ההתחלה כדי לאלתר.
התחלתי מסולואים של מיילס דיוויס ב"Kind of Blue", אלבום הג'אז הנמכר בהיסטוריה — המלודיות שלו הופכת אותו לנעים לאוזן גם למי שאינו חובב ג'אז רציני. לצד דיוויס, שמעתי באלבום הזה גם את הסולואים המסובכים יותר של קולטריין, ולמדתי להתרגל לסאונד, לאינטנסיביות ולרוחניות שלו. גיליתי שהוא לא מנסה רק להיות יפה, כמו דיוויס. ואז הגעתי לאלבום המופת שלו, "A Love Supreme", והתחלתי להתרגש. זה לא אלבום שאפשר סתם להשמיע ברקע, הוא דורש ממך תשומת לב מלאה. זו יצירה שמורכבת מארבעה חלקים, סביב ארבעה צלילים שחוזרים על עצמם, שהופכים להיות מנטרה שקולטריין מדקלם: "a-love-su-preme". יש בקריירה של קולטריין קטעים נגישים יותר, ורקידים יותר (אם שתית מספיק לפני), ויש לו הקלטות מאוחרות שעוד לא הצלחתי לפענח, צלילים כאוטיים ומפחידים שכאילו מגיעים מיקום אחר. אבל ב"A Love Supreme" הבנתי שיש כאן אמן שחושף את הנשמה שלו לקהל — את הכאב, ואת היופי. ויותר מכך, יש כאן אמן שמקליט שיחה שלו עם אלוהים. בקטע האחרון, "Psalm" (תפילה), הסקסופון שלו כבר ממש מדקלם תפילה. אילו משה בהר סיני היה מנגן כך לבני ישראל, אולי הם היו מקשיבים לו.
