משפט נתניהו
מופע תעתועים
ראש הממשלה בנימין נתניהו עלה השבוע לדוכן העדים במשפטו. עד הרגע האחרון היו כאלה שפקפקו באפשרות שהרגע הזה אכן יגיע; הרי כבר ראינו את משה קצב יוצא לבית המשפט, מתחרט ומבריז. ונתניהו לא חסך בתעתועים עד הרגע האחרון — שנים של מאמצים להחליש ולהחריב את מערכת המשפט, אינספור בקשות דחייה לעדות, ואז, ערב הדיון, הודעה לתקשורת שבה הצהיר על תשוקתו העזה לספר את האמת. כך, עוד לפני שהגיע לבית המשפט כנאשם, הוא התעקש לבסס את עצמו שוב כמאשים. בבוקר שאחרי, גם עדותו היתה מתעתעת — הוא חלק כבוד לשופטים, אבל גם ניסה להבהיר להם מי בעל הבית האמיתי. מי המנהיג ששינה את המזרח התיכון, הביס את ציר הרשע וגאל את עמו — ומי מתקטנן איתו על שלושה ימי עדות בשבוע. וזו רק ההתחלה. במשחק הגדול שהוא משחק, אנחנו עוד עלולים להגיע לתעתוע מסוכן במיוחד, כזה שעלול להיגמר בפיצוץ של המשפט, ושל הדמוקרטיה. // משה גורלי
דיוני המסים
הפקרנו את הזירה
השבוע התקיימו בוועדת הכספים של הכנסת דיונים אינטנסיביים על חבילת המסים שאמורה להיכנס לתוקף בעוד שבועיים, כולל הקפאת מדרגות המס ונקודות הזיכוי, ביטול הטבת מס בפנסיה, העלאת מס רכישה על משקיעים ומיסוי רווחים כלואים. המשמעות לכל משק בית מגיעה לעד אלפי שקלים בשנה, אבל העניין הציבורי שואף לאפס. לדיונים מגיעים שלל בעלי אינטרסים, ומעט מאוד נציגי ציבור, מחוץ למשכן ובין חברי הכנסת. ועדת הכספים היא גוף עם יכולת השפעה גדולה מאוד על עיצוב המסים האלה, והיא הופקרה השבוע לשליחי המאיון העליון שדאגו לעצמם. כל השאר, מי שייפגעו הרבה יותר מהמסים האלה, מותשים מדי, עסוקים בהישרדות, או בשיקום משנה וחודשיים של מלחמה, או בהתענגות מזוכיסטית על מעללי נתניהו, או בעצבים כלליים על התנהלות הממשלה. בשנה הבאה, כשנשלם הרבה יותר ונצטמצם יותר ואולי נעבוד יותר, יהיה לנו קשה עוד יותר לנהל את המלחמות האלה. // שלמה טייטלבאום
בג"ץ תלושי המזון
חשוב, ורחוק מלהספיק
בג"ץ אישר ביום שני את המבחנים החדשים לחלוקת כרטיסי מזון לנזקקים, ובכך הפך אותם מהטבה עם העדפה בולטת וחסרת בושה לחרדים ואברכים, שאריה דרעי בעצם בנה עבור מצביעיו, לסיוע שוויוני לכלל האוכלוסיות המוחלשות ביותר. הצדק חשוב, התיקון חשוב, אבל זה רחוק מלהיות מספיק. במסגרת השינוי 90 מיליון שקל יועברו למיזם הביטחון התזונתי של משרד הרווחה שמעניק 500 שקל לחודש עבור קניית מזון, סיוע שיוענק בשנה הבאה ל־47 אלף משפחות (לעומת כ־26 אלף כיום). גם זה חשוב מאוד, אפילו הכרחי, וגם זה לא מספיק. כי על פי סקר הביטחון התזונתי האחרון של הביטוח הלאומי, כבר לפני ארבע שנים היו כאן 265 אלף משפחות רעבות; ההערכות בתחום הן שהמספר רק גדל מאז, ובמשבר הכלכלי הנוכחי מדובר כבר ביותר מ־300 אלף. במילים אחרות, פחות משישית מהנזקקים יקבלו סיוע במזון. עכשיו, אחרי בג"ץ, צריך להתמקד בתיקון עמוק ולא נקודתי, להגדיל משמעותית את מיזם הביטחון התזונתי, על בסיס תקציב קבוע ויציב ולא כספים מזדמנים, ובצדו להעניק למשפחות גם הדרכה וליווי להתייצבות כלכלית. אי אפשר שגם בכל הנוגע לרעב ועוני הכל כאן יתנהל כהטלאה אקראית. // שחר אילן
החרמון הסורי
לחיות או לכבוש את ההר
עד תחילת השבוע זה אפילו לא היה חלום, כי איש לא דמיין זאת, ופתאום זאת המציאות: החרמון הסורי בידינו! דובר צה"ל פרסם תמונות יח"צ, אלוף פיקוד הצפון הגיע להצטלם על הפסגה שנכבשה ללא קרב, בתקשורת חגגו, בקואליציה קראו להיכנס עוד פנימה, מנכ"ל אתר החרמון כבר התראיין ודמיין כיצד הוא ימלא את השטח הכבוש ברכבלים ותיירים.
יש בכל האקסטזה הזאת יותר מ"רק תנו סיבה לשמוח בימים קשים"; יש כאן הצצה לעומק הדנ"א הישראלי. כי גם מי שאינם ימנים, שמשתייכים למרכז, או אפילו לשמאל, מצאו את עצמם השבוע צוהלים כשצה"ל כבש פסגה נטולת אויב. יצר הכיבוש מזוהה אצלנו תמיד עם מתנחלים ומשיחיות מטורללת, והנה פתאום חגיגת כיבוש חילונית על שטח שאנחנו לא ממש חולמים עליו מאז התנ"ך.
הרי כל הציונות היתה כזאת, זה מה שהחלוצים עשו, הקמנו מדינה על בסיס התשוקה לגאול אדמות. על פניו, אפשר להסביר את הכל באופן פשוט יותר, כאילו אנחנו לא מבקשים לכבוש אלא לברוח — להשאיר מאחור את המציאות הישראלית לטובת איזו פסגה מושלגת שבה בה אין בעיות ואויבים, כאילו אנחנו על האלפים. ובכל זאת, הכיבוש הזמני (רשמית) הזה מלמד אותנו שגם כשהחרמון יחזור לסורים, תאוות הקרקע והמיליטריזם יישארו איתנו, וזה איום קיומי גדול לא פחות מהצבא הסורי. // יובל שדה
קריסת משטר אסד מזכירה שנפילה יכולה להיות גם התחלה
כל העיניים היו על ישראל, איראן, לבנון, עזה, תימן, עיראק, ואז בבת אחת — אסד נפל. זה כמובן לא קרה בבת אחת, ובכל זאת הנפילה עצמה היתה מהירה מאוד. משטר שנראה נצחי, וביום אחד איננו.
ככה זה נפילה, היא תמיד מהירה, באבחה אחת, ובדרך כלל מפתיעה. וכמעט תמיד רעה: חיילים נופלים, "היתה נפילה" ועכשיו מחכים בדריכות לשמוע איפה ואם מישהו נפגע, נופלים בשבי, נופלים בפח, נופלים ברחוב או בבית ומקבלים מכה, או שמטפורית נופלים על הראש, הבורסה נפלה אנשים קופצים מהגג, אם שברו לך את הלב אז נפלת חזק, ויכול להיות שסתם נפלת בין הכיסאות. רק לעתים רחוקות נקשר בנפילה משהו חיובי: המשאלה שמלווה כוכב נופל, ההתבגרות (והפיה) עם נפילת השיניים, ההתקדמות שמגיעה כשנופלת החלטה, החיבוק שעוטף כשנופלים על צווארו של מישהו. אז לפעמים בכל זאת הנפילה מולידה גם טוב, צמיחה, התחדשות. כשנופל משטר רודני, זה אומנם מהיר ויכול להפתיע, אבל זה טוב. זו נפילה שיש בה התחלה. השאלה הגדולה היא כמובן התחלה של מה. פיות ומשאלות כנראה לא יהיו כאן, ועכשיו לכו תדעו מה ייפול עלינו. // דור סער־מן
