לא הייתי מוכן ל"מלנכוליה" ב־2012. סרטו של לארס פון טרייר הדני הצריך ריכוז וסבלנות, ואני הגעתי עייף לבית הקולנוע. לא הבנתי מה רוצים ממני בפתיח האמנותי, לא הבנתי למה קירסטן דנסט מתנהגת מוזר, ואז נרדמתי לכמעט כל הסרט. כשהתעוררתי לא הבנתי כלום, ולא הפסקתי לשאול את אורי, בן זוגי, לאן נעלם קיפר סאתרלנד (אל תשאלו). יצאתי מהקולנוע נרגן, ורק רציתי לאכול משהו כדי להירגע.
"מלנכוליה" מתמקד בשתי אחיות ובתגובות השונות שלהן לכך שימיהן ספורים — מטאור עומד להתנגש בכדור הארץ, ואין לאף אחד דרך להינצל מפניו. כל שנותר הוא להעביר את הזמן עד המוות הבלתי נמנע. קלייר (שארלוט גינסבורג) חסרת מנוחה, מנסה בכפייתיות להמשיך בחייה כרגיל, עד שהיא מתפרקת כשכבר אין לה יכולת להכחיש את המצב. ואילו ג'סטין (דנסט) שוקעת באפתיה — כי אם אין דרך לשנות, מה הטעם לעשות משהו כלשהו?
גם אורי לא היה מוכן ל"מלנכוליה" ב־2012. במשך שנים הוא התמודד עם מחשבות טורדניות על הקיום האנושי, על איך מתמודדים עם העולם בידיעה שהמוות בלתי נמנע, ואיך נערכים כדי להתגונן מפני כל סבל שעלול לפקוד אותנו בכל פינה. קוראים לזה דיכאון, אבל אז הוא לא הבין שזה מה שיש לו. עד שקירסטן דנסט התחילה להתנהג מוזר, והוא מצא את עצמו משתקף בפניה. הוא יצא מהסרט מלא בדמעות ומחשבות, שהתגלגלו לבסוף להחלטה להתחיל בטיפול.
כי קלייר וג'סטין הן יותר מדמויות בסרט אפוקליפטי. הן מטפורות לשתי דרכי התמודדות שלנו עם הידיעה שכולנו נמות בסוף, ושיש סבל בעולם — האחת חרדה, השנייה דיכאון. האחת צורחת חזק כדי לא לשמוע את הקולות בראש, השנייה נותנת לאימה לסנוור אותה, כך שלא תראה דבר מלבדה.
לקח לי עשור לחזור לסרט הזה. בעשור הזה אורי למד להתמודד עם העולם ועם עצמו, הבין שאין טעם להיערך באובססיביות לאסון הבא כי אין באמת דרך לעשות זאת, וגילה את הכוחות שתמיד היו חבויים בו — זה רק הדיכאון שסימא את עיניו. ובזמן שהוא התחזק, אצלי דווקא התפרצו התקפי חרדה — מרוב ניסיונות לטפל בכל העולם ואחותו הייתי אכול אשמה לנוכח הכישלון הבלתי נמנע להצליח בזה תמיד. לקח לי לא מעט זמן להבין שאני צריך להפסיק לפחד מההתקפים, להפסיק לנסות להשתיק אותם בכוח, ולהתחיל להקשיב למה שהם מנסים לומר לי.
בצפייה החוזרת ב"מלנכוליה" הייתי אני זה שסיים אותו בדמעות. הפעם ראיתי בו את אורי ואת עצמי, ומנקודת מבט חדשה. הסרט כבר לא היה צריך ללמד אותנו משהו שעוד לא הבנו על עצמנו, הוא רק שיקף את הדרך הארוכה שעברנו — זו שאיפשרה לנו לצפות בו שוב בלי להיחנק, בלי לחזור לטיפול ובלי להירדם.
