בחטיבת הביניים נכנס באווה דיבוק. היא התחילה לצפות בכל הסרטים שבעולם, או לפחות לנסות. מקלאסיקות כגון "האזרח קיין" עד סרטי אינדי נוסח "גארדן סטייט" — הכל היה על המסך. אווה, מחברות ילדותי הקרובות, היתה ביקורתית מאוד, ולא מיהרה להמליץ על סרטים שראתה, אבל בוקר אחד היא הגיעה לבית הספר ואמרה לי: "אתה חייב לצפות ב'דוני דארקו'".
20 שנה חלפו, ולא ראיתי את "דוני דארקו". לא כי שכחתי ממנו, את ההמלצות של אווה קשה לשכוח. הוא היה שם תמיד, ברשימת הסרטים שאני עוד חייב לראות, החורים בהשכלה שצריך למלא, אבל לא הגעתי אליו.
עד המלחמה. אחרי 7 באוקטובר גויסתי, ירדתי עם המחלקה דרומה, ישנו במקלט באחד מיישובי העוטף, וחיכינו. לא היה לנו מה לעשות. אריאב, אחד החיילים, ארגן בערבים הקרנות של סרטים שבחר בקפידה. אחד מהם היה "דוני דארקו".
כך, במדים, במקלט, עדיין המום מהאירועים, על רקע הדי הפיצוצים מעזה, צפיתי בסרט התמהוני הזה, במובן הטוב ביותר של המילה, ביצירה דלת התקציב שנהפכה לקאלט. שם פגשתי את דוני, הנער שפוחד למות לבד, וששואל את השאלות הגדולות של החיים, על מסע בזמן ודטרמיניזם, ועל הדברים שעושים בשביל אהבה. וכל זה בכנות עצובה, במסתוריות שנגועה באימה ובהומור חד, ובשעטנז של מד"ב, מותחן ודרמת התבגרות מצחיקה.
כשהסרט הסתיים — לצלילי "Mad World" של Tears for Fears בקאבר של גרי ג'ולס, שהפך את השיר ללהיט מחודש — עוד פיצוץ עמום נשמע ברקע, ואני רק רציתי לצעוק לכל העולם לעצור הכל, פשוט לעצור, ולצפות.
"ומה אם יכולת לחזור בזמן ולקחת את כל השעות האלו של חושך וכאב ולהחליף אותן במשהו טוב יותר?", נשאל דוני באחד מרגעי המפתח בסרט. ומה אם באמת יכולנו, שאלתי את עצמי, בכאב שמאז רק הלך והתחדד.
