הפרק הראשון של "עמוק באדמה" ("Six Feet Under") שודר בארצות הברית קצת לפני 11 בספטמבר 2001. ב־2003 היא הגיעה לישראל, שהיתה שקועה אז בעוד גל פיגועים, ולא היה שום סיכוי שאתיישב לצפות בעוד קצת מוות, הנושא שסביבו הסדרה בנויה. חבר יקר שמעולם לא המליץ לי על משהו לא טוב ניסה לשכנע אותי לראות בכל זאת, אבל "את תסיימי כל פרק מרוחה על הרצפה בבכי, וזה יעשה לך טוב" לא היה טיעון מספיק משכנע. עם השנים היו ממליצים אמינים נוספים, אבל רק לקראת סוף אותו עשור, אני אפילו לא זוכרת איך ולמה, התיישבתי לראות את הפרק הראשון.
נייט פישר הוא הבכור מתוך שלושת ילדי משפחת הקברנים הזאת, והוא התרחק ממנה ככל יכולתו כי לא היה יכול לשאת את האופל שבא עם ניהול בית לוויות. בפרק הראשון הוא מגיע לביקור חג המולד, וכשאביו נהרג בתאונת דרכים הבן האובד מבין שלא יוכל לעזוב יותר את הבית, את בית הלוויות או את האופל. מכאן ובמשך חמש עונות מושלמות כל פרק של "עמוק באדמה" מתחיל במוות רנדומלי ובדרך כלל מקאברי, שמספק לפישרים עבודה. טרגדיה אחרי טרגדיה אחרי טרגדיה, וביניהן אלן בול, יוצר גאון וקצת פסיכי, מגולל דרמה משפחתית כתובה למופת שנכנסת מתחת לוורידים. הצופה אפילו לא מרגיש איך הוא הופך לחלק מהמשפחה, ואיך היא מלמדת אותו לחיות עם המוות, זה שיכול לבוא בעוד דקה ובעוד 50 שנה.
יש כל כך הרבה מוות בחיים שלנו, שקשה לשבת מבחירה כדי לראות אותו גם בטלוויזיה. אבל הסדרה הזאת מלמדת כמה טוב לחיות, למרות, ואולי בגלל, כל המוות
בהיסטוריה של הטלוויזיה, "עמוק באדמה" היתה הסנדוויץ' שבין "הסופרנוס" ל"הסמויה" בתחילת תור הזהב של HBO, אבל היא לא זכתה לאפיל ההמוני של הראשונה ולא לקונצנזוס התהילה של השנייה. אני מקווה שזה קרה רק מאותה סיבה שבגללה אני עצמי נמנעתי ממנה. ל"משפחה לא מתפקדת מנהלת בית לוויות ובכל שבוע יש מוות חדש" אין אותו כוח משיכה טלוויזיוני כמו ל"מאפיונר הולך לבכות אצל פסיכיאטרית". "עמוק באדמה" פשוט פוגעת קרוב מדי: רובנו אינם מאפיונרים או מורים בבית ספר שהופכים לסוחרי מת' כמו ב"שובר שורות", אנחנו אנשים רגילים, אנחנו רואים את אהובינו מתים, אנחנו הולכים להלוויות ולשבעות, ואנחנו יודעים שאנחנו מתקרבים לשם. ובטח ישראלים, ובטח בשנים האחרונות. יש כל כך הרבה מוות בחיים שלנו, שקשה לשבת מבחירה כדי לראות אותו גם בטלוויזיה.
אבל כדאי מאוד. כי כמו כל אמנות טובה, גם הסדרה הזאת תרפויטית. היא מלמדת כמה טוב לחיות, למרות, ואולי בגלל, כל המוות. וחוץ מזה, אחרי שכל פרק יעשה לכם טוב תגיעו לסצנת הסיום הטובה ביותר של סדרת טלוויזיה אי פעם — אם צריך אני אצא לדו־קרב כדי להגן על הקביעה הזו. אם כבר סוף מתקרב, זה סוף שהכי מוצדק לחכות לו.
