במשך שנים ברוס ספרינגסטין הסתובב סביבי כמו לוויין שאני מסרב לגעת בו. תמיד שמעתי עליו, ובשנים האחרונות יותר ויותר, אולי פשוט בני דורי הגיעו לגיל הנכון. אבל אני לא התקרבתי. היו לכך שתי סיבות. האחת היא שאני נוטה לפתח אובססיות לאמנים שאני אוהב, ולכן אני נרתע ממוזיקאים עם דיסקוגרפיה ענקית ושופעת. אני פוחד שאם רק אתן להם צ'אנס, אמצא את עצמי בריצת מרתון. אבל היו אמנים עם קריירה עשירה שהצליחו לעבור את המסוכה הראשונה — גיליתי שאפשר לאהוב רק שני אלבומים של לאונרד כהן או ארבעה שירים של סטיבי וונדר והכל בסדר. אבל ספרינגסטין לא. איתו היה עוד מחסום: העובדה שהוא נתפס אצלי כאמן הכי אמריקאי שיש. עוד לפני שהקשבתי כראוי לשיר אחד הייתי משוכנע שזו כל מהות היצירה שלו, אמריקאיות הארדקור. מוזר שזה מה שהרתיע אותי בעידן שבו התרבות האמריקאית נמצאת בכל פינה, כשאני יודע הכל על חג ההודיה ומסוגל לדמיין עיירות פועלים בג'רזי בקלות רבה יותר משאני מדמיין עיירות פועלים ישראליות. אבל אולי זה גם ההסבר לרתיעה.
אבל בסוף נשברתי. וכמו בהרבה מקרים, גם למוזיקה הטובה הזאת הגעתי דרך חבר קרוב, מעריץ ספרינגסטין ותיק, שדיבר עליו וכתב עליו בלי הפסקה, עד שהחלטתי לבדוק. התחלתי עם האלבום "Born in the USA", ונשאבתי תוך שנייה. קודם כל לסאונד, אחר כך למילים. ברור שצללתי לעוד ועוד אלבומים, כולל לחדש, עם 83 השירים הגנוזים, אבל ויתרתי על הצורך להשתלט על כל הדיסקוגרפיה. כן, הכל מאוד אמריקאי. אבל גם מאוד יפה, ונוגע ללב. ואמיתי. ספרינגסטין לא מנסה למכור לך כלום. הוא כותב על ומתוך הקשיים והתקוות של מי שגדל וחי וספוג כל כולו בהוויה האמריקאית, אבל הוא אנושי באופן כואב. ובשנים המטורפות שעוברות על ישראל, דווקא קול אמריקאי כזה מצליח לתת לי מילים.
