אני מקדישה את השנים האחרונות להשלמת קלאסיקות. אחרי הרבה יותר מדי שנים בלי ספרים וסרטים, זה הימור די בטוח — אם משאבי הקריאה והצפייה שלי מוגבלים, עדיף להשקיע אותם ביצירות שכבר כמה עשרות שנים, אם לא יותר, העולם נוטה להתייחס אליהן כאל טובות עד מעולות. אבל הגילוי הגדול שלי הגיע בכלל ממקום אחר, לא מרשימות החובה ולא מעולמות הקולנוע והספרות, לא דרך הראש ואפילו לא דרך הלב, אלא דרך הגוף. גיליתי את חוויית הקונצרטים של הפילהרמונית. הגעתי להשלמת קלאסיקה במובן המילולי ביותר.
אולי זה הגיל, ואולי פשוט זז איזה מתג בראש, שאיפשר לעולם הזה להתחיל להזדחל לתוך חיי, לאט לאט. עשרות שנים של עיקום אף, של "זה משעמם", "אני צריכה מילים, תוכן", של גירוד קל בגוף למשמע כינור (ועוד 20 ומשהו כינורות בבת אחת?!), התחילו להתפוגג. זה נולד מצורך פרקטי: כשאני עובדת אני זקוקה למוזיקת רקע שתתנגן בלי שאקשיב לה, אז התחלתי לשמוע את הערוץ הקלאסי של תחנת הרדיו ממינסוטה MPR. במשך כמה שנים זה מה שהיתה המוזיקה הקלאסית מבחינתי — רעש רקע נוח לעבודה. לא אמנות, פתרון שימושי. פקק למחשבות. מדי פעם תהיתי איך זה שיש ענף תרבות שלם שאני לא מבינה בו כלום, ומדי פעם שמעתי איזה פודקאסט אקראי שיסביר לי, וזהו.
ואז בת הזוג שלי אמרה "מלא זמן לא הייתי בקונצרט, בואי נלך". וחשבתי: בעצם אף פעם לא הייתי בקונצרט כזה, של תזמורת שלמה, שלא מלווה איזה זמר אלא מנגנת יצירות גדולות. כן, אמרתי, בואי נלך. באפריל האחרון, בגיל 47, הייתי לראשונה בחיי בקונצרט "אמיתי". נפלנו טוב: החלק הראשון של הערב היה הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 של בטהובן. החלק השני, סימפוניה מס' 6 של פרוקופייב, היה מאתגר יותר. אבל יצאנו בעיקר עם הטעם של בטהובן, והיה ברור לנו שנבוא שוב. הכרטיסים הבאים כבר היו לחמישית של בטהובן, זו שמתחילה ב"טה טה טה טה!", כנראה הצלילים המוכרים ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית. בקיצור, התחלנו בלהיטים. ומאז — קונצרט של הפילהרמונית פעם־פעמיים בחודש (סיפור לא זול, אגב, אבל גילינו שאם מתקשרים לקופות בטלפון אפשר לקנות כרטיס לשורה האחרונה ביציע ב־130 שקל).
זה פתאום קסם חדש, באמצע החיים. סוג של התמסרות שלא הכרתי. ביומיום המוזיקה הקלאסית עדיין נמצאת קצת ברקע, בעיקר בזמן עבודה, לפעמים בנהיגה; אבל לקונצרטים אני ממש מחכה. המעמד הזה, של עשרות נגנים מתכנסים, חגיגיים, מכוונים את הכלים, מתכוננים ואז ממתינים, מרגש אותי. הניצוץ ברגע שהמנצח עולה על הבמה. הסערות שמתחוללות בכל תנועה שלו, גם הקטנה ביותר. הסיטואציה שבה אני מצליחה לא להזדקק למילים, לא להידרש למחשבות, רק לשמוע, ולהביט. בסולן האורח, בקשתים, בנשפנים, בנגני כלי ההקשה, כל אחד טיפוס בפני עצמו, בנבלנית עם כל הקלאסה שבכלי שלה. לשמוע, לראות, להתמסר. הראש מתנקה. הצלילים נכנסים אל מתחת לעור בלי לעבור בתודעה. אני לא צריכה להבין כלום. אני לא רוצה להבין כלום. אני רוצה להמשיך לתרגל את ההתמסרות הזאת. אני רוצה להישאב אל ההרמוניה — לא רק בצלילים, אלא גם בתנועות המתואמות להפליא של כל הנגנים, הרמוניה שעומדת בניגוד חד לצרימה התמידית שבחוץ. אני רוצה לשכוח מכל מה שקורה בחוץ. זה לא תמיד מצליח, אבל כשזה מצליח — קונצרט הוא המפלט המושלם.
