הרבה שנים חששתי מ"שירה" של עגנון. קראתי חלקים מתוכו פה ושם, קראתי מאמרים עליו, אבל הוא נתפס בעיניי כרומן על מחלה. "מוות בוונציה" הישראלי. בוודאי מאז התווסף לרומן פרק הסיום הגנוז, זה שאמונה ירון, בתו של עגנון, הוסיפה למהדורה ב־1974. ו"שירה" הוא אכן סיפור שמסתיים בבית המצורעים בירושלים — הלא הוא בית הנסן, מקום שמהלך אימה על לא מעט ירושלמים עד היום.
אבל "שירה" הוא ספר נפלא. הייתי אומרת אפילו מושלם. השנה, כחלק מעבודת מחקר שלי, החלטתי לקרוא אותו מכריכה לכריכה. נפעמתי. זה רומן רחב יריעה, עשיר ומשוכלל, "מהפך דפים" אם להשתמש במונחי הקריאה של ימינו.
בקווים כלליים אפשר לומר שזהו סיפור אהבה בין מנפרד הרבסט, מרצה באוניברסיטה העברית, מומחה להיסטוריה ביזנטית, לבין האחות שירה, המתרחש בירושלים של שנות השלושים. הרבסט נשוי להנריאטה, וכשהיא כורעת ללדת הם מגיעים לבית החולים והוא פוגש בשירה, ה"גבוהית", הקשוחה, המעשנת. היא המיילדת שאין לה ילדים משלה. תחילה הוא חש סלידה ממנה, וזו הופכת למשיכה, והוא לא מפסיק לחפש אחריה לאורך כל הרומן. שירה לא מתרצה בקלות. היא מסכימה לפגוש אותו בביתה ולשוחח איתו, לפרקים יש ביניהם גם מגע, אבל רוב הרומן היא נמנעת, ונשארת חידה לא פתורה. בין המפגשים ביניהם וההזיות שלו על מפגשים ביניהם, עגנון מתאר עולם ומלואו.
יש בספר הזה כמעט הכל: החיים בירושלים המנדטורית, יחסי יהודים־ערבים, חלוציות וחיי קיבוץ, אהבה, תשוקה בלתי מוסברת, אובססיה, הגשמה עצמית, חיי אקדמיה מלאי תככים ואינטריגות, יחסי משפחה, תיאור של יהדות גרמניה המופלאה (אולי זה שיר אהבה לתרבות היקית), ומעל לכל — המסתורין שבכוח היצירה.
רבים מחוקרי עגנון מתפעלים מדמותה של הנריאטה, האשה המושלמת. חכמה, מאוזנת, טובה, מעשית. אפשר להבין מדוע הם בוחרים לאהוב אותה. אבל לבי עם שירה. הפגומה, החולה, המבוזבזת, שחיה בשולי החברה, אבל היא־היא זו שמספרת להרבסט את הסיפורים הכי מופלאים על ילדותה ועל חייה, סיפורי אלף לילה ולילה של הילדה הרוסייה שחיה לבד ונאבקת לבד. היא מספרת לו סיפורי היה־או־לא־היה, ומעוררת בו את התשוקה ליצירה. אם הנריאטה היא הפרוזה, שירה היא השירה. צא ולמד.
