רבי יוחנן בר נפחא חלה בצפדינה. כדרכן של צפדינות זה התחיל בקטן. הוא החל להתעייף מוקדם, וכאילו בצירוף מקרים החלה אצלו נסיגת חניכיים. הוא זיהה מיד את תצריף התסמינים — כל בני זמנו הכירו אותם — ואת ההמשך הידוע: התפרקות הגוף. הגפיים ייחלשו, השרירים יכאבו, שיניים יחלו לנשור, פצעים יפסיקו להגליד, ובסוף המר יגיעו שיטיון, עוויתות ומוות. אפילו לאדם למוד יגון כרבי יוחנן מוות מצפדינה היה יותר מדי, והוא הלך לרופאה גויה.
היא טיפלה בו בחמישי ובשישי, וכשביקש את המרשם כדי לרקוח את התרופה בשבת הרופאה רק ביקשה שישמור בסוד את רשימת המרכיבים. בה פרנסתה. רבי יוחנן נשבע מיד ש"לאלוהי ישראל הוא לא יגלה אותם!". וכאן, מספר פרק כ"ח א' במסכת עבודה זרה, מתגלית הפיקחות הרבנית. רבי יוחנן נשבע לשמור את הסוד מפני אלוהים — אבל לא מפני עם ישראל. מי אמר שבישיבות לא לומדים כלום? וכך באותה שבת הוא הכתיב את התרופה לכל באי בית הכנסת, בלי שעבר עבירה.
הבדיחה עלינו, כי מאז התרופה נשכחה. מרשמי התלמוד לא עובדים, לא משיחת שומן אווז על הלסתות בנוצה ולא שתיית מי שֵֹאור — סוג של בירה או אולי מין קמבוצ'ה טבריינית עתיקה ממחמצת שמרים. במשך 1,500 השנים הבאות התרופה הבליחה ונשכחה שוב ושוב, עד שתועדה והונצחה בעידן הנאורות.
מניחים שהצפדינה ליוותה את האנושות אלפי שנים, ואולי מיליוני שנים, מראשיתנו. את האבחנה של המחלה כולנו מכירים היום — מסרטי פיראטים. היא החיוכים חסרי השיניים והבצקות בצווארי השודדים. אם הסרטים היו מדויקים קצת יותר, אותם מומים היו מופיעים גם אצל קורבנות השודדים, ואצל חיילי הצי שרדפו אחריהם. היא נודעה כ"מחלת המלחים", עד שבמאי 1747 המחלה הוכחדה בלב ים, כשרופא בספינת מלחמה בריטית גילה טיפול שהעלים אותה בתוך ימים. כשתשמעו את פרוטוקול הטיפול תתביישו ממש. לא תבינו איך פספסנו את התרופה הזאת במשך עידן ועידנים. איך יכולנו לשכוח שם שאפשר ממש לחוש על הלשון. כי התרופה לצפדינה היא: לימון.
הפעם שמה של התרופה הונצח בספרי המדע, ומאז הדרים נוספו לתפריט הלחם וקורנדביף של מלחי אירופה וסילקו את הצפדינה מהאוקיינוסים. החומר בלימון שמרפא צפדינה בודד כעבור כ־200 שנה, ונקרא חומצה אסְקורְבית — שם שפשרו "אנטי־scurvy", "נוגד צפדינה". והיה שם נוסף שנתנו לחומר, ובו הוא נודע והתפרסם: ויטמין סי — הבוסטר של מערכת החיסון, נוגד הדלקות, תרופת הצינון, החומר שהוא שם נרדף לפירות, ירקות ועלים טריים.
ועדיין, השאלה שבאמת מטרידה אותי היא: איך פספסנו אותו? איך עד המדע המודרני לא עלינו על הקשר שבין ויטמין סי לחיים עצמם? וליתר דיוק איך, כפי שתעודות היסטוריות גילו, דווקא עלינו על הקשר, אבל שכחנו שוב ושוב דווקא את הוויטמין האחד שיש לו טעם?
לרוב הוויטמינים אין טעם, או שהם מרים. הגוף לא מזהה אותם כאוכל. הטבע לא ציפה שנחשוב עליהם. הם ממלאים תפקידים חיוניים אך נחוצים לנו בכמויות מזעריות וכל כך נפוצים בחי ובצומח, עד שמרובם קשה להימנע. הם מעולם לא נזקקו לפרסום וחוש הטעם שלנו לא טרח לזהות אותם — כי בכל פעם שזללנו ארנבת אוממית או צ'ילי חריף ממילא קיבלנו אותם "על הדרך". רק בעידן המדע, כשהתחלנו לעבד את פרי האדמה ולפתח מזונות חדשים כגון שימורים למסעות ממושכים בים, התוודענו אליהם — בגלל החוסרים התזונתיים שיצרנו.
רק לוויטמין סי היה טעם. חומצה אסקורבית מרוכזת תוארה כחמוצה מאוד ו"פירותית". ובשיעוריה המזעריים היא אכן משתלבת בעדינות בהרמוניות הטעם של הפירות והעלים שמכילים אותה. חוש הטעם שלנו מכיר את ויטמין סי כי תמיד נדרשנו לרדוף אחריו.
רוב בעלי החיים מייצרים את הוויטמין הזה בגופם, בכבד או בבלוטה סמוכה, והוא מבצע בשקט את תפקידיו החיוניים. שלושה יונקים לא מייצרים אותו: שרקנים, עטלפי פירות ואנחנו. על כולנו נגזר להשיג מדי יום טיפה וחצי של חומצה אסקורבית, פן הקולגן שלנו — מערך החלבונים שמהדק את השרירים והסיבים בגופנו — יתרופף. אם לא משום סיבה אחרת, כדאי לנו לאכול פירות וירקות רק כדי להימנע ממוות נורא.
עוד תכונה משותפת לשרקנים, עטלפים והומו ספיינס היא החיבה לפירות, שויטמין סי מגיע איתם, כמו שוויטמין B12 מגיע לבדו עם הבשר. נותרה השאלה — למה "זכינו" להיזדקק לוויטמין סי? האם הגן פשוט נדפק בטעות, או שהאבולוציה יצרה בנו את הלקות הזאת, אולי כדי להשאיר בנו איזו עצבנות גסטרונומית, שתשלח אותנו לנסות לאכול עוד ועוד דברים חדשים — אחת התכונות הקמאיות באדם?
ואולי, מי יודע, הכל רק מבחן שנועד לנסות את רבי יוחנן.
אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"
