"אגם הברבורים" הוא יצירה שטבועה כל כך עמוק בתודעה התרבותית העולמית, שאינספור יצירות אחרות התייחסו אליה. כך קרה שהכרתי רק את הפרודיות, בלי לראות את הבלט עצמו. והיו פרודיות בכמויות. קל לצחוק על בלט, הוא מזמין הגחכה של תרבות הטייטס והטוטו. קל לפרק את הצורה לאמנות שמדברת בשפה אבסטרקטית־גופנית, ושמכוונת לאליטה שיש את הזמן והקשב להתמסרות. ובלט שעוסק בנסיכים ונסיכות מיד מקושר לאצולות. אז לא ראיתי אותו. כסינפיל ובוגר יותר התלהבתי מסרטים שסבבו סביב עולם הבלט, "נעליים אדומות" למשל, אבל התפעלתי בעיקר מעבודת המצלמה וצבעי הטכניקולור. אחר כך הגיע "ברבור שחור", שטפטף אימה על הכל ולא עשה חשק לצלול למקור.
בתחילת הקיץ הייתי עם משפחתי בחופשה בפראג. הבת שלי, בת 4.5, מוקסמת מבלט, ורוקדת בחוג למתחילים. מבחינתה הוורוד והתנועות הקלות יוצרים עולם סכריני מושלם. כהורים מטפחים ותרבותיים, מיהרנו לקנות כרטיסים לבלט המקומי, להפקה של "אגם הברבורים". רק ברגע שהודפסו הכרטיסים הבנתי שאני הולך לראות את היצירה הזאת בפעם הראשונה בחיי, במלואה. ואני לא יכול להגיד שלא חששתי. חשבתי בדיוק כמו שתובנתי לחשוב — אוי ואבוי, שעתיים של טוטו וטייטס.
הלהקה הצ'כית לא ידועה במיוחד, מה שהגביר את החשש, והאולם היה ממוקם, אני לא צוחק, בפסז' שנדמה שנשכח אי שם לפני האביב של פראג. אבל ההתרגשות של הבת שלי היתה מידבקת, ומחסנת. התרגשתי איתה כשהאור כבה והמסך עלה והמוזיקה המוכרת התחילה להישמע. בהתחלה ראיתי הכל מבעד לעיניים שלה, של ילדה בת 4.5, אבל באיזשהו רגע הריקוד התחיל לדבר אליי ישירות.
כשיצאתי מהבלט נגעתי לעצמי בצוואר. פתאום הייתי מודע לו. הסתכלתי על הצוואר של אשתי ועל הצוואר של הבת שלי. איך פספסתי יופי שכזה, חשבתי לעצמי
האגדה שבבסיס הבלט מספרת סיפור משונה על כישוף שהוטל על נסיכה, כך שביום היא ברבורה ורק בערב חוזרת להיות אנושית. הנזילות הגופנית הזו הולמת את עצם המהות של הבלט, שמבקש למתוח את הגוף האנושי לקצוות כדי לגלות אסתטיקה ויופי. באחד מרגעי השיא הנסיך רוקד עם מתחזה, בת המכשף, שכושפה להיראות כמו הנסיכה המקוללת. אבל אז ניצת גיץ על הבמה, כמו ברק או פלאש של מצלמה, הנסיכה האמיתית מופיעה לרגע קצר, ונעלמת. כיוון שהפרימה בלרינה שמגלמת את הנסיכה מגלמת גם את המתחזה, ברגע הקצרצר הזה מופיעה רקדנית אחרת, עם הינומה שמסתירה את פניה. היא מושכת את הצוואר קדימה ומזכירה לנסיך את הברבורה שמחכה לו באגם.
הצטמררתי מהדימוי הזה, שמזקק כל כך הרבה אשליות ופרספקטיבות לאמת אחת. נשימתי נעתקה. התנועה המשונה של הצוואר הנמתח כמו מכילה את כל המאוויים. הצוואר הוא שמחבר בין הלב לראש. מתיחתו היא הכרה באותנטיות. והצוואר הברבורי הזה דיבר אליי. תנועתו קמפרסה את הנפש המאוהבת.
כשיצאנו מהאולם כבר היה מאוחר, והבת שלי היתה עייפה, אבל ראשה עבד שעות נוספות. אני הייתי קצת מעופף, כמו שמרגישים אחרי שרואים דבר מה גדול. נעה אשתי היתה מוארת. החושך של פראג הלם בחושים שלנו. כל הפרודיות רצו לי בראש שוב, דלות, יבשות ושטחיות. הבלט נראה לי כמו יצירת אמנות טרייה ורוטטת. נגעתי לעצמי בצוואר. פתאום הייתי מודע לו. הסתכלתי על הצוואר של אשתי ועל הצוואר של הבת שלי. איך פספסתי יופי שכזה, חשבתי לעצמי. איך פספסתי.
