"אני יעל, אני מירושלים, בת 26, ואישה דתייה. ערב טוב למי שהגיעו לכאן למרות העייפות והייאוש, למרות שמנסים לשבור אותנו, וערב טוב לכל מי שלא מסכים לוותר על המדינה שלנו. אני פעילה בתנועת עומדים ביחד, ואני פה בשם דור צעירים שגדלו למציאות שלא ביקשנו, אבל אין לנו שום כוונה לקבל כגזירת גורל. נשבעתי שלא אנוח עד שהחטופים לא יחזרו הביתה". כך נשמעה יעל אגמון באחת ההפגנות של הארגון היהודי ערבי "עומדים ביחד" שפועל למען "שלום, שוויון וצדק חברתי" ונגד הכיבוש, שבו היא פעילה כבר שבע שנים.
אבל אגמון היא לא רק דתייה מירושלים. הפרט המהותי יותר בביוגרפיה שלה הוא היותה הבת של מריוס נכט, אחד משלושת מייסדיה האגדיים של צ'ק פוינט, שהונו הוערך בכמה מיליארדי דולרים. אמה, ענת אגמון, היא גרושתו של נכט ואם ארבעת ילדיהם המשותפים (19, 22, 25, 26) ובעלים משותפת של גלובס מאז 2017.
הייחוס המשפחתי הזה לא הפריע לאגמון הבת לפרסם במהלך המלחמה טור ב־ynet ובו הפצירה לגבות יותר מיסים מההורים שלה כדי להפגין למנוע פגיעה בעשירונים הנמוכים וכדי לסייע למדינה להשתקם מהמלחמה. "ההורים שלי עשירים. הם צריכים לשלם יותר כדי להציל את הכלכלה. הייתי שמחה שאנשים יגידו – ערכית נכון שאשלם יותר כי המדינה במלחמה", כתבה באותו טור.
אלה אינן הסתירות היחידות שדמותה מגלמת. היא שירתה בקרקל עד לפציעת ברכיים שגרמה לה לעזוב את הצבא, גדלה בבית תל אביבי חילוני ליברלי, התארסה לחרדי, ביטלה את האירוסין, אך מאז היא שומרת שבת ונמצאת בזוגיות עם בחור דתי מירוחם בניגוד לאופן החילוני שבו גדלה. היא למדה בתיכון בינלאומי יוקרתי בהודו אבל הוא גרם לה להיאחז יותר בפטריוטיות. היא אקטיביסטית נלהבת בנושאים חברתיים ופוליטיים, מתייצבת בכל הפגנה למען עסקת חטופים ולהחלפת הממשלה והספיקה לשמש יועצת פרלמנטרית כשחלק מהאג'נדות שלה מנוגדות לכל מה שהיא מייצגת מבחינת הסטטוס הסוציו־אקונומי־תרבותי שלה. כיום היא עובדת בארגון היהודי-ערבי "עומדים ביחד".
איך ההורים הגיבו לטור שקורא להטיל עליהם יותר מס?
"לא נושלתי מהירושה. התגובה של ההורים שלי היתה שהממשלה מוציאה כסף על דברים שלא צריך להוציא עליהם, ושהם כבר משלמים הרבה מסים. הם עושים את זה בלי תחמונים, אין להם חשבונות בנק בבאלי ואני נורא מעריכה אותם על זה. אבא שלי יודע שהוא לא היה מצליח בחיים אם המדינה לא היתה מממנת לו תואר ראשון. הוא היה ילד מאשקלון שלמד בבית ספר מקצועי לחשמלאות ולאלקטרוניקה והגיע לתלפיות כי המדינה דאגה לקחת אנשים גם מהפריפריה – וזה מה שבנה אותו. הוא רוצה שגם לאחרים יהיו הזדמנויות".
את פעילה בתנועה המשותפת ליהודים וערבים. מה עשה לכם 7 באוקטובר?
"ברגעים הראשונים כולם היו במקום של התבצרות. כל אחד היה במקום של הסבל שלי קשה יותר, כואב יותר. לקח לנו חודשיים להבין שבעצם הכל השתנה וששום דבר לא השתנה. אנחנו שני עמים שסובלים נורא תחת שתי ממשלות שונות. רואים בהפגנות שאחוז ענק מהישראלים היה רוצה לראות כאן חיים אחרים. ראינו שהחטופים לא חוזרים והחמאס לא מושמד, ויש לנו רצון עוד יותר גדול להגיע להסכמים".
מצד שני, 80% לא מאמינים יותר בשלום לאור רמת העוינות והאיבה שנמצאת מעבר לגדר.
"היתה הצעה של הליגה הערבית שהחמאס יפסיקו את שלטונם והרשות הפלסטינית תשתלט על הרצועה. השורה שנשארה איתי הייתה: יכול להיות שהגיע הזמן שחמאס יקח צעד אחורה למען האינטרס הפלסטיני. אולי אני נאיבית, אבל לדור שלי קשה כבר לראות חברים שלנו חוזרים פצועים או שנהרגו".
את מושקעת בפעילות הזאת שבע שנים, היה רגע שבו שאלת את עצמך אולי אני לא בכיוון?
"היה לי רגע קשה כזה לפני כמה שבועות. כשטראמפ יצא בהצהרה שלו על טרנספר. אמרתי, מה ההזיה הזאת להגלות שני מיליון אנשים? אבל כל האחים שלי אמרו איזה מלך, איזה תותח. ואז אמרתי רגע, גדלנו באותה משפחה, באותן נסיבות ובאותה סביבה והגענו למסקנה כל כך שונה. חשבתי שאולי אני פספסתי פה משהו וטרנספר זה פתרון ריאלי. כשכהנא דיבר ככה הוציאו אותו מהכנסת כשותף לא לגיטימי בדמוקרטיה הישראלית. זה שם אותי במשבר נורא עמוק, חשבתי שיכול להיות שאיבדתי את הציבור סביבי".
ומה המסקנה?
"כמו שלעם שלי יש זכות קיום פה וכמו שאני לא הולכת לשום מקום אחר – גם העם השני נשאר כאן. אם לא נכיר בעובדה הזאת לא יהיה לנו טוב כאן. קוראים לי נאיבית כי אני מוקפת בשותפים ערבים לדרך הזאת. כמו שאני דורשת מהם ללכת לשותפים הפלסטינים שלהם ולהגיד שיהודים לא הולכים לשום מקום, כך אני דורשת מעצמי ללכת לחברים ולמשפחה שלי ולהגיד שערבים לא הולכים לשום מקום. אולי מנקודת השפל הזאת שבה אנחנו נמצאים עכשיו ייווצר משהו. נוח לשבת על הספה ולהגיד געוואלד בארוחת שבת. אני מוותרת על הנוחות הזאת".
"אומרת להורים העשירים של החברים שלי: תזעקו במקום להוציא לנו דרכון זר"
יעל גדלה ברחוב נורדאו בצפון הישן של תל אביב ונולדה לתוך צ'ק פוינט שהוקמה לפני 32 שנה. מנכ"ל החברה, גיל שויד, זכור לה כדוד גיל. היא זוכרת קייטנות, התרוצצות במסדרונות החברה. כשהיתה בת 6, אביה הוריד הילוך ועבר להיות יו"ר צ'ק פוינט. ב־2020 פרש גם מהתפקיד הזה, יחד עם פרישה ממיזם הבנק הדיגיטלי שלקח בו חלק. מאז הוא מתמסר להשקעות, בעיקר בתחום הביומד והבריאות.
היא למדה בתוכנית לאוטמן למצטיינים באוניברסיטת תל אביב, סיימה תואר ראשון במשפטים ועשתה התמחות בבית המשפט העליון. אחר כך הספיקה לעבוד כעוזרת פרלמנטרית של שתי חברות כנסת – אפרת רייטן ונעמה לזימי. בתנועת עומדים ביחד היא פעילה מגיל 20: "הגעתי להפגנה והזמינו אותי להשתתף בכתיבת שלטים, לא רק לבוא כקהל פסיבי. המפגש בין פעילים ישראלים לפלסטינים היה חזק ומשם זה התחיל". מאז היא מתייצבת קבועה בהפגנות לשחרור החטופים ולהחלפת הממשלה.
איך ההורים מתייחסים למה שאת עושה?
"הם אופטימיסטיים מטבעם אבל יותר זהירים, טיפה יותר מאוכזבים מהמציאות. דור ההורים הוא למוד אכזבות".
את מפלרטטת עם האזורים הפוליטיים כבר הרבה זמן. מה המטרה הסופית?
"לא מגעיל אותי להסתובב באזורים האלה בכלל. להיפך. אבל אני מייצגת ילדים להורים חזקים מצפון תל אביב שכבר מיוצגים מספיק. אשמח לבנות מדרגות לאנשים ששונים ממני. כאלה שגדלו בפריפריה, ילדי עולים חדשים, ערבים. אנשים שיכולים לעשות דברים גדולים ולייצג ציבורים שלא היו מיוצגים עד היום. הייתי רוצה לראות בכנסת כוחות שנמצאים עכשיו מחוץ למשחק הפוליטי. שהזעם שיוצא לכיוון פיטורי ראש השב"כ והיועמ"שית ינותב להכניס לפוליטיקה אנשים חדשים. בזה אני חולמת להצליח".
העובדה שאת הבת של מריוס נכט פוסלת אותך?
"אנשים שגדלתי איתם, שהיינו יחד במסיבות בריכה בארסוף וסביון, שאין להם מה להפסיד כי תמיד יהיה להם עוד - אנשים כמונו צריכים ללכת להורים ולהגיד: תעשו כל מה שאתם יכולים כדי להשמיע קול זעקה ולא בשביל להוציא לנו דרכון זר. תרימו טלפון להורים ותגידו להם שיום פקודה הגיע. ההורים שלי בנו אותי כמו ההורים של נועה קירל, ותראי אותי אני לא הולכת לרשת את גלובס ולא את צ'ק פוינט. יש לנו מדינה אחת וצריך לעשות הכל בשבילה. כשהכתבה הזאת תצא אני אשלח אותה לכל האנשים שגדלתי איתם, ואני אגיד להם: עשיתי את שלי, עכשיו תורכם".
למה דווקא להם? מה התפקיד של בני משפחות ההון?
"לנו, שגדלנו בבתים מבוססים, יש את האחריות הכי גדולה שיכולה להיות. אתה לא יכול לצפות לזה מהאנשים שבקושי מחזיקים את הראש מעל המים. יש כבר כמה שנים כלכליות מאוד קשות, ואנחנו יכולים להיות בחוד החנית של השינוי. אדבר עם חברים שגדלו איתי גם כי עליהם אני יכולה להשפיע יותר. כשאני אומרת לבנאדם שבקושי סוגר את החודש שאני מצפה ממנו ליותר זה אמירה די חנטרישית. כי מה אני יודעת. אבל לאנשים כמוני אני יכולה לומר בלב שלם: אתם יכולים לעשות יותר. לנו אין מה להפסיד כי תמיד יהיה לנו עוד. יש לכם כרית הגנה וביטחון מטורפת, תשתמשו בה! אני משתכרת עכשיו הרבה פחות מפוטנציאל ההשתכרות שלי, אבל בכל מקרה אסגור את החודש תמיד. אז זו אחריות שלי לקחת את העבודות הפחות זוהרות אבל כאלה שיכולות לעשות שינוי".
מה את מרגישה כלפי אלה שעוזבים את הארץ?
"זה מאוד כואב, אני ממש מרגישה נבגדות. במיוחד שמדובר באנשים שפיתחו איתי דעה פוליטית יחד. אנחנו מפגינים יחד מגיל 14, ואז הם הולכים להיות מהגרים במקום אחר. לא חראם? זה עוד יותר משכנע אותי שכל אדם עם שכל ישר ויכולות צריך להיות כאן. לפעמים אני בוכה על זה. חברה שלי התקבלה לתוכנית חילופי סטודנטים בחו"ל ואמרה שהיא לא יודעת אם תחזור לארץ. לחברים מהכיתה שלי בצפון תל אביב יש דרכונים זרים והם יכולים ללכת. אלה האנשים שיש להם פוטנציאל עזיבה. הבן זוג שלי, דביר ורשבסקי, גדל בירוחם. כשאני אומרת לו שאני מוטרדת הוא אומר: אני לא מוטרד כי החברים שלי לא הולכים. לאן הם יחזרו, למרוקו?"
באיזה קטע את מרגישה נבגדות?
"בכך שזו בגידה מעמדית. שהאליטה הולכת ואומרת נשאיר אתכם להתמודד עם כל הרפש לבד. אבל אלה יהיו המורות שלנו שייתקעו פה. הגננות שלנו, אלה שאפשרו את החיים שלנו כאן. זה כולל אנשים שאומרים ניקח את ההשקעות שלנו למקום אחר. ואני אומרת לא, זה הבית שלי. לעזוב זה להוכיח את מה שאמרו עלינו בישראל השנייה, הכועסת והמאוכזבת. זה לומר תסתדרו לבד, אנחנו הולכים".
"להביא חרדי הביתה זה קשה. היה קל יותר להביא אישה"
פרט למאבקי הגירושין המתוקשרים של האב, שנישא בשנית לעו"ד ענבר אפק, התגרש ממנה, ומאז 2024 מאורס לשני פרידן, גרושתו של אביב גפן - מאבקים שפירנסו בנדיבות את מדורי הרכילות - ב־2021 רשמה לעצמה יעל אגמון מיני דרמה משלה כשהתארסה לאביעד חסדיאל, בנה החרדי של אשת התקשורת שלהבת חסדיאל, שאותו הכירה במהלך לימודיה באוניברסיטה. בסופו של דבר האירוסין, בוטלו אבל מאז היא ממשיכה לשמור שבת, וכיום מתגוררת עם בן זוג דתי שגדל בירוחם. גם הוא לא מהמילייה החברתי שמזכיר את הרקע שממנו באה.
התארסת לבחור חרדי, והחתונה בוטלה. מה קרה שם?
"להביא חרדי הביתה למשפחה בתל אביב זה קשה. ההורים אמרו שהיה קל יותר אם הייתי מביאה אישה. הכרתי את אביעד באוניברסיטה. הוא למד בישיבת חברון, שהיא הקרם דה לה קרם. בהתחלה התווכחנו המון, אבל כשגירדנו את פני השטח הבנו שאנחנו מסכימים כמעט על הכל. הפכתי להיות מאמינה מאוד במנגונני רווחה סוציאל־דמוקרטים. החילונים רואים את החרדים כנטל, אבל לדעתי העסקנים והגבירים שלהם הם נטל. אם היינו חותכים את השכבה הזאת, הציבור הזה היה יותר משולב ומשכיל. רוב החרדים יודעים שגוזרים עליהם קופון והם שונאים את זה. רואים גל של בתי ספר חרדיים שמנסים לעבור לממלכתי כי נמאס להם ומשרד האוצר לא מאפשר להם".
אז למה זה לא עבד ביניכם?
"היה קשה ליישב את הציפיות שהיו משנינו. אמא שלי אמרה: בחתונה של הבת שלי לא תהיה כתובה כי הבת שלי היא לא רכוש. אמא שלו: ברור שתהיה כתובה. אמא שלו: לא רק שנפריד את הריקודים, נפריד גם את מסדרונות הכניסה לחתונה כדי שידעו שאנחנו הכי חרדים למרות שהוא התחתן עם הדבר הזה. אמא שלי: יהיו ריקודים מעורבים ואם צריך תהיה רקדנית בטן. שתיהן נשים מדהימות, והתכנסנו לחתונה שאפשר להעביר. אבל בסוף המו"מ הקואליציוני הזה אמרתי די, זה כבר לא החתונה שלי. וגם קיבלתי רגליים קרות ממה יקרה כשיהיו לי ילדים. הילד הזה ייקרע, הוא לא יישאר שלם. אבל יצאתי עם אהבה וחמלה לציבור החרדי. המבנים הכלכליים שמארגנים את הציבור החרדי, יש בהם משהו לא בר קיימא. אבל לדעתי יש שם תזוזה טקטונית עכשיו, ובעוד כמה שנים יגיע צונאמי כי הציבור הזה סובל".
מה הבסיס לתחושה של שינוי טקטוני?
"המון שנים התכונה מספר 1 שנשים חיפשו בשידוך זה ירא שמיים. עכשיו מסתכלים גם על פוטנציאל השתכרות כי אנשים לא רוצים לחיות כעניים. הם רוצים להשתלב בציבור. אני אומרת את זה אחרי שנתיים וחצי אינטימיות בעולם החרדי. השבת נשארה איתי מהקשר הזה. היא מגינה עליי מהדרייב הפסיכופתי לעשות דברים כל הזמן. סיפרתי לאבא שלי שמאז אני ישנה יותר, נחה יותר, פוגשת חברים יותר, ומאז אבא שלי הרבה פחות בטלפון בשבת".
איך גלשת לדתיות?
"הייתי מוכנה לעשות הרבה בשביל הזוגיות הזאת, אז אמרתי שאתחיל קצת לשמור שבת וקצת צניעות, ונהיה לי מאוד טוב אז דברים נשארו. אני לא חרדית, אני מסורתית".
אבל זה לא רק שינוי הרגלים, זו תפיסת עולם חדשה.
"יש תקופות של טוב ותקופות של חרא, וזה ממלא בי ספקות. לא באתי מבית מספיק דתי בשביל אמירות נחרצות בעניין. אבל הרבה דברים פתאום מסתדרים לי. אני מסתובבת עם חצאית בירושלים, ואנשים פתאום מתעניינים בשלומי. פתאום נשים דתיות רואות בך שותפה. שלא לדבר על זה שהפסיקו להטריד אותי. זה השתלב לי בחיים. אני אוהבת את הקהילתיות שיש פה. אני גם לא בציניות התל אביבית, ולא חייבת להכיר כל בית קפה חדש מגניב שנפתח. בשבת אני משחקת משחקי קופסא עם חברים, וזה נחמד לי. ואפשר גם לעשות צניעות בסטייל. יש אופנה טובה בבני ברק".
את לא נראית ממותגת.
"הפריטים שאני לובשת עכשיו זה יד שנייה. משהו מהארון של אמא, ומשהו שמצאתי ברחוב. אבל כשאני מחליטה להוציא כסף על בגדים, וזה לא קורה לעיתים קרובות, אני קונה ממעצבות חרדיות".
איך הכרת את בן הזוג הנוכחי דביר?
"שידכו בינינו. דביר גדל בירוחם, בבית של אנשים שמאוד אוהבים את המדינה. אמא שלו מורה לחינוך מיוחד, ולאבא שלו יש חברה שמתעסקת בחינוך. וזה עובד. שנינו משוגעים לדבר. כל אחד מאיפה שהוא בא".
את מקפידה לא לבחור בני זוג מהחוג החברתי שלך. זה מרד?
"ההורים שלי גדלו ממשפחות מאוד עניות. אבא גדל באשקלון למשפחה של עולים מרומניה. אמא גדלה בירושלים עם 4 ילדים בחדר שינה אחד והורים בסלון".
"ההורים לא שלחו אותי לבית ספר בימים שיוצא הפורצ'ן 500"
אגמון מתארת דינמיקה שבה הבנת היקפי העושר המשפחתי מתלכדת עם מצבי אי שוויון מקוממים שנתקלה בהם. כולל ההבנה שהמקום בו גדלה בתל אביב הוא היום משכנם של עשירים בלבד. "אמא של החברה הכי טובה שלי בגן היתה מוכרת בחנות תקליטים. היום היא לא היתה יכולה להרשות לעצמה לגור פה. אחד הדברים העצובים הוא שרק עשירים יכולים לגור פה עכשיו".
מתי הבנת שאת גדלה בבית יוצא דופן?
"די הסתירו את זה ממני. נכון שהבית שלנו היה יותר גדול וטסנו יותר לחו"ל. ההורים לא שלחו אותי לבית ספר בימים שיוצא הפורצ'ן 500. בימים האלה הפנים של אבא היו בעיתון וילדים הם רעים. כשהתקבלתי לכיתת מחוננים אמרו כי אבא שלך שיחד את הבוחן. בשלב מסוים הבנתי שאנחנו טסים יותר, וליעדים שילדים בכיתה לא ידעו את השמות שלהם. למשל כשחזרתי מג'מייקה, שאלו אותי מה זה ג'מייקה. לקח לי זמן להבין שמשהו שונה".
מתי התודעה החברתית־מעמדית מתעוררת?
"התחלתי להבין עוני כשהיה לנו פרויקט התנדבות של ילדי צפון תל אביב לטובת ילדים של מבקשי מקלט. שם הבנתי שיש עניים ועשירים, שעוני זה דבר רע, ושאני עשירה. כשאני מנסה להסביר לעצמי מאיפה זה התחיל אולי זה בא משם. אני לא זוכרת את עצמי בלי רצון שיהיה שוויון וצדק חברתי".
מי מההורים תומך בך?
"אמא שלי כנראה יותר. זה לא שאבא מתנגד. מבחינתו זה תלכי בדרכך".
איך זה לגדול עם תווית של בת המיליארדר?
"כשאת מתקבלת לתוכנית המצטיינים של לאוטמן אומרים בטח אבא שלך תרם להם. היום זה כבר לא קשה. אני עונה: התקבלתי לבית משפט עליון כי סיימתי תואר ראשון בממוצע של 95, קרעתי את התחת והשקעתי מאוד. יש לי תחושת אחריות כלפי המדינה, וזה בא לידי ביטוי בעקיפין בזה שאני לא מקבלת את המשכורת שיכולתי לקבל".
כמה את מרוויחה בעומדים יחד?
"יש לנו הסכם קיבוצי שטוח. הבוס שלי מקבל אותו שכר בסיס כמוני וכמו המנקה. אני מקבלת קצת מעל עשרת אלפים שקל בחודש. זה שכר שמאפשר לי לחיות בכבוד. זה לא באזורי חיוג של חברות שלי שסיימו בעליון, או עובדות במשרד עורכי דין".
עשית התמחות כעו"ד בבית המשפט העליון. תשתמשי במקצוע?
"אני עושה בזה שימוש כשחברים נעצרים בהפגנות ואני מנסה לעזור. האחריות של אנשים כמוני, שיש להם אפשרות להשיג כל מיני כלי עבודה, זה לצאת מה־5 ס"מ שמתחת לאף שלנו. הלכתי לכנסת כדי לקבל כלי עבודה שהוא הליך החקיקה. הלכתי לבית משפט כדי שאוכל לדעת איך להגיש בג"ץ. יש לנו אחריות לדעת להשתמש בכל כלי העבודה לשינוי חברתי כלכלי".
אגמון למדה בתיכון של ארגון הקולג'ים הבינלאומיים בשלוחה ההודית בעיר פונה. מדובר בבית ספר של רשת United World Colleges שכולל 18 בתי ספר ברחבי העולם המוקדשים לפיתוח מנהיגות, מעורבות חברתית וסובלנות דרך מפגשי תרבויות וחיים משותפים בתנאי פנימייה של תלמידים ממוצאים שונים. "היתה ילדות קצת מוזרה. גרתי בהודו, הלכתי לכיתה יחפה, מוקפת בפרות. זה תיכון בשמורת טבע. בקיץ אסור ללכת יחפים כי יש נחשים. יש גם צפרדעים ובשיעור מתמטיקה הן נכנסות לכיתה. זו היתה חוויה מאוד חזקה. האם הייתי שולחת את הילדים שלי לשם? לא בטוחה. וגם בסופו של דבר זה להיות עם חבורת ילדים בני 16 ללא מבוגר, כשאת לא רוצה לספר לאמא מה קורה לך כדי שלא תגיד לך לחזור עכשיו ומייד. בגיל 16 אנשים מתחילים לשתות. בהודו יש סמים קלים שמסתובבים ויותר קל להשיג אותם מקוקה קולה".
קמת שיכורה ללימודים? עישנת דברים?
"ברור! והיום זה דבר שלא קורה לי כי כיסיתי את מכסת השטויות המוגזמות בגיל צעיר היום חברים שלי מגלים דברים שגיליתי בתיכון הזדקנתי קצת בטרם עת".
את אומרת כל הזמן "ההורים" כאילו הם נשואים.
"הם לא חברים הכי טובים, אבל הם לא יודעים אפילו עד כמה הם מיושרים בדעות שלהם. אני מוצאת את עצמי עושה את אותה שיחה פעמיים. הם עברו הרבה שנים יחד, השפיעו על התודעה הפוליטית אחד על השני".
את ילדה של אמא או אבא?
"צ'ק פוינט צברה תאוצה כשהייתי קטנה. גיל היה כמו דוד מבחינתי. כשהייתי בת 7 עשינו הפגנה שאבא צריך להיות יותר בבית וזה עזר. אמא היתה יותר נוכחת למרות שהיה לה את העסק שלה, את דיאדה, אז באופן טבעי הייתי יותר ילדה של אמא. אבל אני חושבת שלא ידעתי להעריך את מה שהיה לי עד שחזרתי מהודו. נהייתי ילדה של ההורים, אני נורא אוהבת אותם. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות לילדה בגיל העשרה היה לשלוח אותה לחו"ל. חזרתי עם המון הכרת תודה".
אבא שלך עמוק בביומד, אבל לא שיחזר את ההצלחה של צ'ק פוינט בלשון המעטה.
"מאז שאבא שלו נפטר הוא ממש רוצה לשנות את העולם. זה אחד הדברים היותר ראויים במגזר העסקי לעשות אותם. גם אם כל הניסיונות שלו יכשלו – לא שזה הכיוון כי יש לו גם הרבה הצלחות - אני אהיה מאוד גאה בו על זה שאת כל ההון המשפחתי הוא שרף על ניסיונות לרפא אנשים. כל אחד בזירתו מנסה לעשות את הדבר הטוב שלו".
מה למדת על נישואין?
"שחיים טובים לא מתחילים בחתונה טובה אלא בקשר טוב, באהבה יציבה, אז עדיף לקחת את הזמן. יחסים דומים יותר ליום שבת מליום חמישי בערב. אני יכולה לצאת לרקוד ולבלות עם הרבה חברים שלי בחמישי בערב, אבל אם אני יכולה להיות שבת שלמה עם בן הזוג שלי בלי לזוז - זו אינדיקציה טובה".
