הילד שבעט כדורים על הקיר בשכונת שעריים ברחובות הפך כבר בגיל 21 לשם דבר בכדורגל האירופי. מה שמייחד אותו אינו רק הכישרון – יצירתיות בלתי צפויה, דריבל קשה לעצירה, ויכולת הכרעה במשחקים גדולים – אלא בראש ובראשונה צורת ההתנהלות שלו. גלוך הבין מהר מאוד שהצלחה מקצועית אינה נמדדת רק על כר הדשא: הוא שומר על משמעת גבוהה, מתנהל בצניעות תקשורתית, ובוחר בקפידה את ההזדמנויות המקצועיות שלו. המעבר הראשון שלו ממכבי ת"א לרד בול זלצבורג, ולא למועדון נוצץ יותר אך פחות מתאים להתפתחותו, העיד על בגרות נדירה בגילו. כך גם הבחירה האחרונה באייאקס, שרכשה אותו מרד בול זלצבורג ב־14.7 מיליון יורו (ההעברה השנייה בגובהה עבור כדורגלן ישראלי), סכום שעשוי לגדול ל־17.2 מיליון עם בונוסים, ובשכר של 1.2 מיליון יורו לעונה (לא כולל בונוסים). האמון מצד מועדון הפאר ההולנדי וההפקדה של חולצה מספר 10 המיתולוגית בידיו, כמי שאמור להוביל את הקישור היצירתי וההתקפי של הקבוצה, אומרת הכל.
עבור ספורטאים ישראלים צעירים, גלוך מספק שיעור חשוב: קריירה אינה ריצה למרחק קצר, אלא מרתון. ההחלטות הקטנות — איזה מאמן לבחור, באיזו סביבה לשחק, כיצד לנהל את החשיפה הציבורית — הן אלו שמעצבות את הדרך להצלחה ארוכת טווח. גלוך גם משמש דוגמה לחשיבות של שילוב בין הזהות המקומית לבין שאיפה בינלאומית: הוא גאה במוצאו הישראלי, אך מבין שהמדד האמיתי להצלחה נמצא בליגות הגדולות של אירופה.
ההשפעה שלו היא לא רק על ילדים שבועטים גם הם על קירות וחולמים להפוך לאוסקר גלוך, אלא גם על הדרך שבה ישראל נתפסת בספורט העולמי: מדינה קטנה שמצליחה להצמיח כישרון שמחזיק בסטנדרטים של מצוינות עולמית. עכשיו נשאר רק לעמוד בכל הציפיות הללו, כדי לא לחזור עם הזנב בין הרגליים, כמו לא מעט ליגיונרים.
