השנה החולפת היתה ה־שנה של אודיה: היא הוציאה אלבום אולפן שלישי בספטמבר, מיני אלבום שני במרץ ועוד שלל סינגלים שאינם חלק מהאלבומים (ואת כולם היא כותבת ומלחינה); עשתה סולד אאוט שלוש פעמים בהיכל מנורה בתוך שעות אחדות; שיתפה פעולה עם אמנים ותיקים כמו עברי לידר ושרית חדד, וצעירים כמו נס וסטילה ואיזי; וכתבה להיטים לאחרים, ובהם את הלהיט "מלכת הדור" לעומר אדם.
בגיל 24 בלבד אודיה היא יותר מזמרת צעירה מצליחה, היא אייקון – ההתגלמות האולטימטיבית של ישראלית בת דור ה־Z: היא גם צעירה סקסית ואופנתית וגם בחורה מסורתית, שמקפידה על שמירת שבת ופוקדת קברי צדיקים, כזו ששרה טקסטים על אלוהים ושיחות עם הרב שלה אבל גם על גברים, מסיבות ואלכוהול וגם על הפרעות אכילה והחיים בבית שבור. היא גם עמוקה וגם קלילה, גם רצינית וגם מלאת הומור, גם מקפידה על סאונדים עדכניים וגם עושה כבוד למסורות מוזיקליות.
כשמדברים על אודיה מדברים הרבה על הגם־וגם הזה, התכונות הכאילו־סותרות שדרות יחד בכפיפה אחת ומאפיינות את הדור הזה. היא לא הראשונה שמשלבת בין ליבידו לאמונה, היא פשוט הכוכבת הישראלית הראשונה שעושה את זה: סקס בפופ הישראלי היה טאבו במשך שנים, והזמרות הכי מצליחות שלנו העדיפו להחביא מטאפורות ארוטיות בשירים על אהבת הארץ. וכשכבר העזו להיות כאן סקסיות בגאון – מרותי נבון ועד נועה קירל – זה תמיד בא בניחוח של חו"ל, לא של בת השכן. אבל ליבידו ואמונה אינם סותרים זה את זה. רק תחשבו על בריטני ספירס של תחילת הדרך, שהתראיינה על כך שהיא שומרת את בתוליה לחתונה, בעודה מוכרת פנטזיה של תלמידת תיכון סקסית.
אודיה נותנת קול ופנים לדורות של נשים כמותה. היא לא מחפשת לחולל מהפכה, היא פשוט עצמה. והיא הרבה יותר מבריטני ספירס. כאמנית־יוצרת היא מספרת על חוויותיה בגוף ראשון, מקבלת החלטות בעצמה ובכך גם משקפת את הפמיניזם המזרחי המסורתי – עוד גם וגם שנתפס בעבר כאוקסימורון. יותר משאודיה מסמלת את השינוי שצעירים מחוללים - היא מסמלת את השינוי בתפיסות השמרניות של מי שהסתכל עליהם. הם מופתעים רק כי הם רואים את העולם בשחור לבן. ואילו היא - כמו שהיא שרה: "לא יודעת למה ועל מה כולם עפים / אני של החיים, ילדה של החיים".
