קדנציה קשה מאוד עוברת על המפלגות הערביות, הקשה ביותר בעשורים האחרונים. התרסקות בל"ד יחד עם נפילת מרצ בבחירות האחרונות המיטה עליהן ועל כלל החברה הישראלית את ממשלת סמוטריץ'־בן גביר שמתייחסת אל הערבים כאל ספק אזרחים סוג ב' ספק נתינים חסרי זכויות. זאת, למרות האבדות הקשות שציבור זה ספג במלחמה ולמרות שלא הפגינו שום סימן של חוסר נאמנות במהלכה.
לא רק שהממשלה אינה נלחמת ברצח האזרחים הערבים. מספר מקרי הרצח במגזר הערבי הכפיל עצמו בימיה לכ־250 בשנה. יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, השיג בימי ממשלת השינוי תוכנית פיתוח חברתי כלכלי לחברה הערבית בהיקף של 32 מיליארד שקל לחמש שנים, שהיתה אמורה לצמצם חלקית את האפליה הקשה ממנה היא סובלת. השרה לשוויון חברתי, מאי גולן, רואה את תפקידה בשימור האי־שיוויון ובצמצום מקסימלי של התקציבים לחברה הערבית, ואף מנסה לשכנע שרים אחרים לעשות זאת.
בשנה החולפת ניסתה הקואליציה (בעידוד רבים מחברי האופוזיציה הנרפית) לסלק מהכנסת את יו"ר חד"ש, איימן עודה, מכיוון שהעז לומר שהוא "שמח על שחרור החטופים והאסירים". היועצת המשפטית לכנסת, שגית אפיק, קבעה שהאמירה אינה מהווה תמיכה בטרור, אבל חברי הקואליציה ניסו בכל זאת, מן הסתם כדי להרתיע פוליטיקאים ערבים מלהביע את דעתם בעתיד.
בשנה הקרובה יש סיכוי גדול שעתיד המדינה יוכרע בידי ההנהגה הערבית. כשהמפלגות הערביות רצות ביחד הן יכולות להשיג גם 15 מנדטים. הסקרים הנוכחיים מבוססים על מצב של 10 מנדטים לערבים כשהן רצות בנפרד, אך אם הן יקבלו 15–16 מנדטים, יעברו שלושה מנדטים נוספים לגוש הממלכתי על חשבון גוש הקואליציה הנוכחית. המבחן של ההנהגה הערבית יהיה ביכולתה להתאחד, ואז לנטוע תקווה שתביא את המצביעים לקלפיות.
