זעקתה של סילביה קוניו פילחה את הכיכר. "דייייייייייי! אמא לא מוותרת בחיים!". והיא לא מוותרת. כבר 718 ימים שאמא של דוד ואריאל, או כפי שהיא קוראת להם — דודצ'ון ואריאליטו — לא מוותרת. באיזו מציאות עליה לצעוק כך כדי להשיב את בניה, לא לוותר, כמעט שנתיים לאחר חטיפתם?
את הציבור סילביה קוניו לא צריכה לשכנע. בישראל של 2025, מוכה, שסועה ומקוטבת ככל שתהיה, יש קונצנזוס רחב על השבת החטופים. כן, האתוס הצבאי שלפיו לא משאירים אף אחד מאחור מסרב לגווע, גם בימים שבהם אתוסים אחרים מרכינים את ראשם בבושה. אבל לממשלת נתניהו אין בושה. מבחינתה, חיי אדם אינם קדושים. החיים של "חטופינו", כפי שהמנהיג בעל הלשון החלקלקה מכנה אותם בציניות אין קץ, אינם יותר מהסחת דעת בדרך למימוש מטרתו: שלטון נצחי ועיקור משפטו הפלילי.
משפחות החטופים ניצבות מול שוקת שבורה. הן יודעות שיותר מ־40 חטופים כבר מתו בזמן שהופעל סביבם "לחץ צבאי" שאמור היה לקדם את שחרורם, ושמשמעות המבצע לכיבוש עזה שהחל בשבוע שעבר הוא גזר דין מוות ליקיריהן. זו לא רק השרה אורית סטרוק שהצהירה בפה מלא שתצביע על המשך הלחימה גם במחיר רצח החטופים ("בוודאי, ולא רק אני"), אלא בכירי הצבא שאומרים זאת בעצמם.
כמה צער וחרדה יכולה לישי לביא־מירן, אשתו של עמרי, לשאת? עם כמה לילות בלי שינה עינב צנגאוקר יכולה להתמודד? התשובה היא הרבה. אבל הדלק הנוכחי למחאה שלהן — הדלק המתבקש — הוא זעם. וכך ניתן האות לרטוריקה יותר תקיפה, עם יותר הפניית אצבע מאשימה, ולגיוס הציבור לימי שיבוש ועצירה. בינתיים הימים האלה הפכו לתקוותן היחידה.
מאבק המשפחות הפך בשנה האחרונה למאבק על הנכחת המציאות המקולקלת שלנו, שהולכת ומידרדרת מיום ליום: זו שבה עסקאות סלקציה מנורמלות, זו שבה ראש הממשלה מסכל מאמצים להחזרת החטופים לצורך הישרדות פוליטית, זו שבה הוא אף לא מכנס את הקבינט על מנת לדון בעסקה שחמאס אישר, כי מדובר ב"ספין". במציאות המקולקלת הזו שבה אנו חיים, נשים כמו ויקי כהן ועידית אהל הן כנראה הדבר היחיד שחודר את קהות החושים של הציבור.
לנוכח ממשלה שמשקרת ומשסה, מתחדדת האלטרנטיבה שמשפחות החטופים מייצגות, והגורליות שלה: הומניזם. אור ותקווה וניסיון להציל חיים, אל מול שאיפות דם והרס ונקמה. ברגעי החושך הגדולים ביותר המשפחות האלה הפכו למגדלור של אמת, מחוזק באורם של רייצ'ל וג'ון גולדברג פולין, שבנם הרש נחטף והוצא להורג בעזה; אלה בן עמי, שאביה, אוהד, שוחרר בעסקה; כרמית פלטי־קציר, אחותו של אלעד והבת של רמי וחנה, שאיבדה את שלושתם מאז 7 באוקטובר, ועוד רבות ורבים אחרים, כולל שורדי שבי שבמקום להתרכז בשיקום שלהם, נדרשים שוב ושוב לגרד את הפצע, ולהזכיר שאחיהם נמקים שם במנהרות. יחד, הם ממחישים את מהותה של מנהיגות אמיתית: כזו שאומרת את האמת, גם כשהיא לא נעימה. גם זה לא אמור להיות ימין או שמאל, אלא ישר.
החטופים נחטפו בפעם הראשונה ב־7 באוקטובר על ידי ארגון טרור רצחני, ובפעם השנייה על ידי ממשלה שמקריבה אותם על מזבח ההישרדות הפוליטית. כל זאת בזמן שיותר מ־70% מהציבור מעוניין בעסקת שחרור חטופים שכוללת את הפסקת הלחימה ונסיגה משטחי הרצועה. אבל לחטופים הנותרים ולבני משפחותיהם עוד יכולה להיות תקומה, וגם למדינת ישראל. לכן, השאלה הגדולה היא לא אם סילביה ועינב יישארו חזקות, פשוט כי אמא אף פעם לא מוותרת, אלא אם נהיה ראויים להן.
