בשנה האחרונה הפכה המילה "האג" לשם קוד שמשקף את החשדות הנוראים לפשעי מלחמה שנדבקים לישראל, ושהולכים ומתרבים ככל שמעמיקה שקיעתנו בבוץ העזתי. לבוץ הזה אנחנו אחראים, בין שבמתכוון ובין שלא. בין שארבעת פגזי הטנק שפגעו בחודש שעבר בבית חולים ברצועה נורו בסמכות ובין שמכוח יוזמה מקומית. בין שהרעב בעזה נוצר בגללנו ובין שבגלל חמאס.
בהאג יושבים שני בתי דין בינלאומיים שעוסקים בישראל. בית הדין הבינלאומי לצדק שדן בתביעתה של דרום אפריקה נגד ישראל, ובית הדין הבינלאומי הפלילי שהתובע הכללי בו, כארים חאן, כבר הוציא שני צווי מעצר בינלאומיים נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט. למזלה של ישראל, בית הדין עצמו נכנס למגננה. מצד אחד, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ חתם על צו שמטיל עליו סנקציות. מצד שני, התובע חאן הושעה או השעה עצמו לאחר שהואשם בכמה מקרים של הטרדה מינית.
אבל מוטב שלא נשלה את עצמנו. אפקט האג משפיע בעולם — בסכנה שנשקפת למדינאים וקצינים ישראלים שיוצאים לחו"ל; באפשרות שמדינות יפעילו סמכות שיפוט אוניברסלית על דעת עצמן; בהטלת אמברגו וסנקציות על קשרים כלכליים וביטחוניים עם ישראל; ואפילו בנטייה הגוברת של מדינות להכיר במדינה פלסטינית. כל אלה דוחקים את ישראל לפינה גם מבלי שהאג ובתי הדין שלה יגיעו לשורה התחתונה. אנחנו כבר מצורעים.
