ספק אם מישהו חשב שראשי ישיבת סלבודקה בבני ברק, הרבנים דב לנדו (95) ומשה הלל הירש (89), יהפכו אי פעם למנהיגי דגל התורה. בסופו של דבר לא מדובר באחת מישיבות הדגל של הציבור הליטאי. ספק אם הם עצמם העלו זאת על דעתם. הצבתם כמנהיגים היא עוד היבט של משבר המנהיגות החרדית והירידה במעמד גדולי התורה. העובדה שהחצרות של שניהם לא מפסיקות להתכתש מי המנהיג המוביל מוסיפה לעניין נופך מביך.
כשהם כבר הפכו למנהיגים, נקלעו הרבנים לנדו והירש לתקופה הקשה ביותר בתולדות הציבור שלהם. זה התחיל בשנה שעברה עם פסק דין של בג"ץ, שאסר לתקצב תלמידי ישיבות משתמטים. התגובה של השניים היתה איסוף כסף בחו"ל כתחליף לכספי המדינה. אלא שהבור התקציבי הולך ומתרחב והיכולת שלהם לגייס תרומות שיסגרו אותו הולכת ופוחתת. פשיטת רגל של ישיבות נראית כצעד בלתי נמנע. זה המשיך בחוסר היכולת להעביר חוק השתמטות ובמעצרי המשתמטים. גם כאן התגובה של הרבנים היתה הכחשה והדחקה, כשנתנו הוראה לא להתייצב בלשכות, והפכו את כל הצעירים החרדים לעריקים.
שני הרבנים הקשישים נכשלים לגמרי בהבנה שדווקא הגידול העצום של החברה החרדית הוא שהופך לבלתי אפשרי את המשך המצב שבו שמורה לכל צעיר חרדי הזכות להשתמט מגיוס. סביר, למשל, להניח שאם הם היו מפרסמים קריאה למי שלא לומד בישיבה להתגייס, הנכונות של יו"ר ועדת החוץ והביטחון הקודם יולי אדלשטיין להעביר חוק השתמטות היתה גדולה בהרבה ומרחב התמרון שלו היה גדל. אבל במקום זה, הרבנים מובילים את הציבור החרדי לקרע הולך וגובר עם החברה הישראלית שמאסה במצב הקיים.
הגישה הזאת מבטאת קוצר ראות משני היבטים: האחד הוא שמי שמוליך את המאבק נגד ההשתמטות הם הדתיים־לאומיים, וזה אומר שהחרדים נותרו כמעט ללא שותפים פוליטיים; השני הוא שאם תעלה לשלטון ממשלת ימין־מרכז, אחת הציפיות הראשונות ממנה תהיה לקדם גיוס חרדים.
הרב לייבל מחולל שינוי
בשנתיים האחרונות, לצד הניתוק המוחלט של הפוליטיקאים החרדים וההנהגה החרדית מכלל הציבור הישראלי, יש נחלים קטנים שיוצרים שינויי עומק בקושחה החרדית, בהקשר לתפיסת הגיוס לצה"ל. הפרויקט הבולט ביותר בהקשר זה הוא עמותת קודקוד שהוקמה עוד לפני מלחמת 7 באוקטובר, ונועדה לשלב את החרדים במקצועות הטכנולוגיים בצבא.
ייחודו של הפרויקט בהיותו א־אידיאולוגי. השפה הפנימית העיקרית שלו איננה ציונות, אלא פרנסה, שמירה על אורח חיים דתי, ובעיקר, הבטחה של מעמד חברתי־יוקרתי. בתוך שנתיים בלבד הצליחה קודקוד לבסס את מעמדה בתוך העולם החרדי האדוק ביותר, כתוכנית יוקרתית שחלק מבוגריה הגיעו ליחידות טכנולוגיות מובילות. מרגע שמעמדה התבסס ככזו, היא מקבלת אלפי פניות לכל מחזור שנפתח, ואלו מגיעות לעתים מהמקומות השמרניים ביותר בתוך החברה החרדית.
קודקוד הצליחה לפצח דנ"א חרדי, כנראה בשל העובדה שהיוזמה התפתחה מהקהילה החרדית עצמה ולא מפוליטיקאים, מאנשי עסקים או הממשלה. מי שהקים את העמותה הוא הרב דוד לייבל, שפועל זה שנים ליצירת מסגרות המאפשרות לשלב בין חיים חרדיים להשתלבות בשוק העבודה הישראלי. היו"ר הוא איש העסקים אורי אייזנברג, שמשפחתו מוכרת כבעלת הון ברחוב החרדי. נשיא העמותה הוא משקיע ההון־סיכון שמיל לוי ובעמותה חברים אנשי הייטק נוספים (כמו ראול שטיין ובני לוין) וקרנות פילנתרופיות שונות (כמו מיימונידס, ורטהיימר, קירש והפדרציה היהודית בניו יורק). קודקוד אף הצליחה להשיג תמיכה רבנית שקטה לתוכניתה.
עם זאת, המודל של העמותה לא חף מביקורת. יחידות טכנולוגיות הן פתרון שמתאים רק למעטים, וכיצד המודל מסייע לצבא שמדווח על מחסור בלוחמים ולא על מחסור באנשי טכנולוגיה? ובכלל, האם נכון להעמיק את התפיסה החרדית שלפיה מתגייסים לצה"ל רק כי זה משתלם כלכלית? בקודקוד מודעים לביקורת, ואולי בגללה הקימו תוכנית נוספת למקצועות מכניים יותר. כך או כך, העמותה משנה את התפיסה הפנימית כלפי הגיוס.
