נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן מסכם שנה מוצלחת מבחינתו. בזירה הפנימית, ארדואן יכול לזקוף לעצמו שני הישגים: הראשון הוא ההודעה ההיסטורית של המחתרת הכורדית, PKK, על התפרקותה מנשק אחרי עשורים של מאבק מזוין; השני הוא הידוק אחיזתו הפנימית בארצו באמצעות נטרול יריבים מבית. החשוב שבהם, ראש עיריית איסטנבול אכרם אימאמולו, שנחשב לבעל הסיכויים הגבוהים ביותר להחליף את ארדואן, נעצר בתואנות שונות ומשונות. הצעד הזה צפוי לסלול עבור יורש מהמחנה של ארדואן את הדרך ללשכת הנשיאות בבחירות הבאות.
מחוץ לארצו, נפילת משטר אסד בסוריה ועליית הנשיא אחמד א־שרע פותחת מחדש את דרכה של טורקיה להשפעה על המדינה שסועת הקרבות. ההשפעה הטורקית בסוריה ניכרת בעיקר באמצעות חוזים צבאיים ומסחריים שנועדו לעגן את מעמדה כבת ברית קרובה של המשטר החדש. במקביל, בשנה האחרונה העמיק עוד יותר המשבר בין ישראל לבין טורקיה, על רקע המלחמה בעזה. ארדואן הוא ללא ספק הדובר הארסי ביותר נגד ישראל בזירה הבינלאומית, ואל הרטוריקה שלו מצטרפים גם צעדים בתחום הכלכלי שנועדו לשדר לציבור הטורקי ניתוק מוחלט מישראל. גם אם בפועל מתקיימים יחסי מסחר בין המדינות בדרכים כאלה ואחרות, ומטוסים ישראליים מסחריים מורשים להשתמש במרחב האווירי הטורקי, החרם הנוכחי משנה לחלוטין את היחסים ששררו בין המדינות עד פרוץ המלחמה בעזה.
כל זה מביא לפתע את היחסים בין המדינות לסכנת התלקחות של ממש, שבעבר איש לא היה מעלה על דעתו. מבחינת ישראל, הגמוניה טורקית בסוריה נתפסת כאיום בטווח הארוך. לכן נעשים ניסיונות תיווך — בעיקר באמצעות אזרבייג'אן — להגיע להבנות ולמעין "חלוקת שליטה" בסוריה, שימנעו עימות טורקי־ישראלי עתידי במרחב. בעניין הזה התקיפה של ישראל בקטאר לא הועילה לצינון המתיחות.
אם המגעים יעלו יפה וייקבעו כללים מוסכמים, אפשר לחלום על עתיד ורוד לאזור הטעון. אבל אם הם ייכשלו, כשבשני הצדדים מנהיגות שאינה בוחלת בפופוליזם, זה עלול להסתיים רע מאוד.
