בישראל של 2025, שבה האינטרסים הפוליטיים הפכו למצפן היחיד והמדיניות נעה בין פזיזות לציניות, נשארה מערכת אחת שמתעקשת לדבר בשפה של נתונים ועובדות, ומבינה כי תפקידה האולטימטיבית הוא ניהול סיכונים — בנק ישראל, שבראשו עומד הנגיד אמיר ירון.
כאשר האינפלציה ירדה, הוא לא מיהר לחגוג; כשהלחצים הפוליטיים גברו, הוא הצליח לא להתקפל. ולראיה: אחרי הורדת ריבית צנועה של רבע אחוז בראשית 2024, ירון לא היסס לעצור את המדיניות המרחיבה. הורדות הריבית נעצרו מיד, משום שידע להכניס למשוואת המציאות את הגורמים המשפיעים על המשק — המלחמה וחוסר הוודאות שהגיעה עמה, משבר ההיצע שמאיץ אינפלציה, לצד גירעון מזנק שדוחף ביקוש ומעלה עוד יותר את פרמיית הסיכון.
בשנה האחרונה הקו של ירון הוקשח: 13 החלטות רצופות להשאיר את הריבית על 4.5%, כאשר האווירה היתה של "יאללה, תחתוך כבר", ולעתים אף התלווה לה איומים פופוליסטיים מצד שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בסגנון "אם לא תוריד, תראה מה יקרה". ירון הבין כי התפקיד של בנק מרכזי הוא לא לרצות את השלטון או הציבור — אלא לאזן. הוא גם לא מנסה להיות "נביא זעם". המשוואה מבחינתו פשוטה: מחיר הטעות של ריצה לא אחראית בסיטואציה הנוכחית גבוה בהרבה מזה של שמרנות יתרה. כי בנקים מרכזיים חיים רק מהאמון שהשווקים, משקי הבית והפירמות רוכשים לו. בלעדי האמון הזה הם יתקשו לתפקד.
יתרה מזו, למרות הקרקע העקרה לרפורמות מבניות ארוכות טווח, הנגיד מקדם שתי רפורמות מרחיקות לכת בעולם האשראי הלא תחרותי של ישראל: חזון האיגוח שצפוי להוזיל את מחיר ההון, ורפורמה בבנקאות שנועדה להכניס בנקים "רזים" שיגבירו את התחרות.
אבל האתגר האולטימטיבי של ירון אינו הריבית והתחרות במערכת הפיננסית — אלא עצמאות הבנק המרכזי. זו החומה האחרונה בין כלכלה שמנוהלת על ידי עקרונות קשיחים לבין משק שמונהג לפי אינטרסים פוליטיים מיידיים. הנגיד חייב להישאר המבוגר האחראי, הוא חייב להיות זה שמזכיר לממשלה שלכלכלה יש חוקים; שאי־ודאות תקציבית מעלה סיכון; שפריון אינו גדל מעשיית קסמים; וששוקי ההון לא מתרשמים מהבטחות על ניצחון מוחלט. את המסרים האלו השמיע ירון בבירור בהודעות הריבית ובדו”חות הבנק, לצד האצבע שהניף כלפי הסכנה לשחיקת המוסדות בישראל.
האתגר שלו לא פשוט כלל בימים אלו: לשמור ולהשמיע את העמדה המקצועית, אך לא לשבור את הכלים מול הפופוליסטים שמבקשים לחסל את הפקידות המקצועית ולהפיל עליה את האחריות לכל הרעות החולות, לרבות אלו שהם מחוללים במו ידיהם. דוגמה עכשווית סיפק שר האוצר, אשר איים על ירון שאם לא יוריד את הריבית, הוא יוריד את המסים. המסלול העתידי כבר ברור: המתקפות לא ילכו ויפחתו — להפך. הלחץ לכסף זול ילך ויגבר, בעיקר בגלל הורדות הריבית הצפויות בארצות הברית. וסימני ההאטה ימשיכו להבהב, לצד סכנת התפרצות אינפלציונית שעדיין מרחפת.
ירון מכיר היטב את ההיסטוריה המלמדת שמדינות שאיבדו עצמאות מוניטרית שילמו על כך בריבית גבוהה יותר ובמשק חלש יותר. ישראל, עם מלחמה, גירעון ואתגרים דמוגרפיים לא פשוטים, לא יכולה להרשות לעצמה להידרדר במדרון הזה. זו תהיה שנה עוד יותר קשה מזו שחלפה, וחובת ההוכחה נותרה עליו.
