השנתיים האחרונות עמדו בסימן שבירת פרדיגמות. על הראשונה — "הקונספציה" — אין צורך להרחיב. שבירתן של אחרות, באופן מפתיע, היא מעודדת, וכולן קשורות במגדר: מגבורת הטנקיסטיות ב־7 באוקטובר, דרך המחשבה שנשים לא יעמדו בתנאי שבי ועד פאנליסטיות שרבות מהן הציעו תובנות יקרות ערך בהרבה מאלו של עמיתיהן הביטחוניסטים. לא מן הנמנע שנחזה בקרובה בשבירתה של פרדיגמה אחרת — הטענה שתנועות אימהות לסיום המלחמה מצרות את צעדי הצבא ומחלישות אותו. "מזל שיש את מי להאשים", העירה בעבר אחת ממייסדות תנועת "ארבע אימהות", שפעלה בסוף שנות התשעים וקידמה את הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון ב־2000.
בחזית המחאות הנוכחיות עומדות הרבה נשים. אימהות ללוחמים, לחטופים ולילדים שחיים במציאות של מלחמה שאיבדה את תכליתה ומסבה לנו אבדות כבדות מבית ובידוד בינלאומי בלתי נתפס. האמהות האלה הן הפנים של המאבק להשבת החטופים, לסיום המלחמה ולגיוס שוויוני. נשות "אימא ערה", "אימהות בחזית", "זעקת האימהות", "משמרת 101" וארגונים אחרים עותרות לבג"ץ, נואמות בכיכרות, עומדות בצמתים, מפגינות מול בתי שרים, עוצרות את המשק, וחשוב מכל — מבטאות רגש במציאות שהפכה לקהת חושים. הכוח האימהי הזה אינו חולשה, אלא עוצמה, והוא הוכיח את עצמו בעבר, מתנועת "ארבע אימהות" ועד ויקי כנפו.
היצור הקטלני ביותר בטבע הוא יתוש, אך היצור המסוכן ביותר בטבע הוא אימא מיניקה. במילים פשוטות, לא כדאי להתעסק עם אימא שמבקשת לגונן על ילדיה. זהו כוח סוחף, שמצליח להניע ציבור שלם משום שהוא יונק את כוחו ממקום קמאי — אהבה, דאגה ושליחות להבטיח עתיד טוב יותר. ובימים אלה, קולן של האימהות הופך לא רק לזעקה מוסרית, אלא גם לאלטרנטיבה פוליטית ממשית. הן מזכירות לכולנו שמנהיגות אמיתית אינה נמדדת בעוצמת האש, אלא ביכולת להציע תקווה.
