כישלונם של שר המשפטים, יריב לוין, וראש הממשלה, בנימין נתניהו, למנוע את בחירת יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון הוציא אותם מדעתם, עד כדי הכרזת חרם ואי־הכרה בנשיאותו. למזלו של עמית, המפתח ללשכתו עדיין אינו בידיו של לוין מטעמים של הפרדת רשויות והפרדת מבנים. מה כל כך מחריד את נתניהו ולוין בנשיאות של עמית? כנראה ההבנה שמדובר בשופט ונשיא עצמאי ועוצמתי. אדם שכמה אמירות שלו נתפסו כאנטי־הפיכה ואנטי־נתניהו, כמו "דמוקרטיה מתה בצעדים קטנים", או הפליאה שהביע: איך זה שכתב אישום מונע מאדם להיות "סגן החשב במחלקת המים של נווה חמציצים, אבל לא לכהן כראש ממשלה". כן, לעמית יש נטייה לקופירייטינג מתריס.
בחלוקה הפופולרית, אך לא בהכרח המדויקת, בין שופטים ליברלים־אקטיביסטים לבין שופטים שמרנים־מאופקים, מקוטלג עמית בקטגוריה הראשונה. זו גם הסיבה שלוין ניסה להריץ מולו לכהונת הנשיא את השופט יוסף אלרון, שהסכים לחבור אליו לריסוק שיטת הסניוריטי. אלא שהתוכנית נכשלה והוועדה לבחירת שופטים בחרה בעמית. כשזה קרה, נשלפה תוכנית אחרת תחתיה — ניסיון להשחיר את עמית ולהדביק לו כתמים מהיותו שותף עם אחיו, באמצעות ייפוי כוח, בנכס זניח בדרום תל אביב. זה לא מנע את נשיאותו, אבל הספיק למכונת הרעל לתייג אותו כעבריין בנייה. כפי שלימדונו האפלים שבמשטרים, שקר שחוזרים עליו אינספור פעמים, סופו שהופך לאמת בחוגים מסוימים.
עמית זכה גם לביקורת אחרת שהיה בה טעם: עתירות משטריות חשובות נידונות, כמקובל בבג"ץ, בפני ההרכב הבכיר. ההרכב הזה הבטיח לעמית רוב אוטומטי — הוא ודפנה ברק־ארז מול נעם סולברג. ואכן, כשמונה הרכב אחר, למשל בפרשת מינוי האלוף דוד זיני לראש השב"כ, נקלע עמית למיעוט מול השופטים אלכס שטיין וגילה כנפי־שטייניץ.
המלחמה של הממשלה בעמית אינה רק פרסונלית. היא גם ובעיקר מוסדית. לנתניהו יש עניין רב לחסל את הלגיטימציה של בית המשפט העליון ונשיאו, ששולטים בשתי פונקציות שחיוניות ביותר לגורלו הפוליטי והאישי — מינוי ועדת חקירה ממלכתית, וראשות ועדת הבחירות המרכזית. עמית, לפי חוק, אמור למנות את ועדת החקירה הממלכתית לבחינת אירועי הטבח ונגזרותיו. נוסף על כך, שופט מבית המשפט העליון, המשנה נעם סולברג, אמור לעמוד בראש הוועדה שמנהלת את הבחירות, מפקחת על טוהר ההליך, פוסלת ומכשירה רשימות ומועמדים. אם זה לא מספיק, בית המשפט העליון דן בערעורים של רשימות ומועמדים שנפסלו. ועוד משהו שאסור לשכוח: הוא גם ידון בערעור של נתניהו והמדינה ככל שאלה יוגשו לאחר סיום תיקי האלפים במחוזי.
כל הפונקציות האלה מתקיימות כשעמית והעליון טרם הוכרעו והם עדיין על רגליהם, חיים ולפעמים אפילו בועטים. עמית צדק כשאבחן שדמוקרטיה מתה בצעדים קטנים, אבל גם צעדי הנגד הם רבי־משמעות, וההיסטוריה זימנה לו את האתגר הגדול מכולם — להחזיק את המבצר.
זה מוביל לתיק המרכזי והמשמעותי ביותר בתולדות ההפיכה המשטרית עד כה — חמש העתירות לפסילת הדחתה של היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב־מיארה. עמית עומד בראש הרכב של תשעה שופטים, שישה מהם מתויגים כשמרנים, שאמורים להכריע בו. בשלביו המוקדמים הכשיר המשנה לנשיא סולברג את ההליך הלא חוקי של ההדחה ואיפשר לממשלה להשלים אותו. עכשיו עבר העליון מגז לברקס. קודם היה זה סולברג שהוציא צו ביניים שהקפיא את הפיטורים, ואחר כך היו אלה תשעת השופטים בראשות עמית שהמליצו פה אחד לממשלה לחזור בה מההדחה ולפעול כחוק באמצעות ועדת איתור ציבורית. השר לוין, שמבין כי הסיכויים לרעתו, עבר לדרך הפעולה החביבה עליו: הוא החרים את הדיון ומסרב לשתף עמו פעולה. בעת הורדת הגיליון לדפוס, עדיין לא ברור כיצד תסתיים הסאגה החשובה ביותר בתולדות המאבק על הדמוקרטיה הישראלית, וכהונת עמית כנשיא בית המשפט העליון.
