לפצ"רית, האלופה יפעת תומר־ירושלמי, תפקיד ומשימה מקבילים לאלו של היועצת המשפטית לממשלה. בעוד תפקיד היועצת הוא לוודא שהממשלה פועלת במסגרת החוק, תפקיד הפצ"רית לוודא שהצבא פועל במסגרת החוק והדין הבינלאומי. ושתי המשימות קשות מנשוא בגלל החתירה של שני הקליינטים, הממשלה והצבא, למתוח ואף לקרוע את מעטפת המגבלות של החוק הישראלי ושל דיני המלחמה.
בעוד הדי הפיצוצים בין ממשלת נתניהו־בן גביר ליועמ"שית נשמעים היטב, הפיצוצים בין מפקדי הצבא לפצ"רית מוחרשים. לאחרונה היינו עדים לאחד כזה, כשהפצ"רית התריעה בפני הרמטכ"ל אייל זמיר שלא ניתן להגן על חוקיות פינוי העיר עזה כל עוד הצבא לא מבטיח היערכות "הומניטרית" לקליטת מיליון תושבי העיר שמשונעים לדרום הרצועה. בעוד אצל בהרב־מיארה נשמעים הפיצוצים פעמיים בשבוע, אצל תומר־ירושלמי דיווח כזה נדיר. ולמה? האם מפני שהוא באמת נדיר, או כי הנוגעים בדבר מצליחים להעלים את המתחים אל מתחת לפני השטח?
סביר יותר שהתשובה הראשונה היא הנכונה. הפצ"רית, בגיבוי היועמ"שית, מאפשרת לצבא מרחב פעולה נרחב, עד כדי סיכונה של ישראל בפשעי מלחמה אל מול המשפט הבינלאומי. הייעוץ המשפטי נאלץ להתמודד עם אתגר היטמעותו של חמאס עמוק בתוך אוכלוסייה אזרחית, שמותירה לצבא שתי אופציות שאינן מרנינות: פגיעה נרחבת באזרחים או ניסיון לשנע אותם למתחמים צפופים ונטולי תשתיות. זה המרחב שבו מתמרן הצבא. זה המרחב שבו מתמרנת הפצ"רית.
לא בכדי הגדירה תומר־ירושלמי את המערכה כ"מלחמה המשפטית ביותר" שידעו צה"ל ומדינת ישראל. החזית המשפטית שלה נעה בין כמה גזרות. שני בתי הדין הבינלאומיים; המדינות שמפעילות את הסמכות הפנימית־אוניברסלית שלהן נגד חיילי צה"ל; ליווי התקיפות האוויריות בזירות האזוריות — איראן, החות'ים וקטאר; ועל הדרך גם מאבקים נקודתיים בעבריינות של חיילים, כמו במקרה של שדה תימן.
כמובן שכל חקירה או הגבלה משפטית שהיא מטילה חושפת את תומר־ירושלמי להאשמות זדוניות של מכונות הרעל מימין — ובכך יש עוד דמיון ליחס שמקבלת מהם בהרב־מיארה, ולמעשה כל מי שמבקש להציל את ישראל מעצמה.
