כמעט שנתיים אחרי האסון הגדול בתולדות המדינה ונגד כל היגיון בריא, בנימין נתניהו עדיין יושב על כיסא ראש ממשלת ישראל. כדי לשרוד, הוא ממשיך לנגח ולנפץ כל מוסכמה חברתית ואזרחית וכל קשר מחייב בין המדינה לבין אזרחיה. הפקרת עשרות חטופים שסופרים יותר מ־700 ימים בשבי החמאס היא ההמחשה הברורה ביותר.
למרות מורשת החורבן הברורה של נתניהו, שקיבלה חותמת סופית ב־7 באוקטובר הארור, הוא וכל סביבתו היו עסוקים בשנה האחרונה מסביב לשעון בניסיונות שינוי של התודעה הציבורית — מקשירת כתרים על הצלחות צבאיות כמו חיסול נסראללה והמלחמה מול איראן ועד החלפת כל הצמרת הביטחונית ה"אשמה" באסון. כל האמצעים כשרים, כולל זריקת בוץ תוך כדי לחימה על הרמטכ"ל שנתניהו עצמו מינה.
כשהבחירות כבר באופק — נובמבר 2026 לכל המאוחר — ובהיעדר סקרים מעודדים, למעט אלו ש"מבשלים" בסביבתו, נתניהו הוא כחיה פצועה. הוא מוכן לעשות הכל כדי להישאר בשלטון, גם אם המחיר הוא מלחמה ללא תכלית ברורה, הפקרת החטופים והסתה בלתי פוסקת נגד משפחותיהם - רק לא להרגיז את הסמוטריצ'ים שמאפשרים לו להחזיק במשרה. את ה"יחד ננצח" של חודשי המלחמה הראשונים קברה מזמן המדיניות המוכרת של שיסוי הישראלים זה בזה.
חזרתו של דונלד טראמפ לשלטון בארצות הברית היתה ניצחון גדול לנתניהו, שהימר על הסוס הנכון לאחר שהחריב את יחסיו ויחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית. אבל היא גם חיזקה אמונתו בצורך לפרק את היסודות הדמוקרטיים של המדינה וביצירת אנרכיה באמצעות מכונת רעל שאינה בוחלת באמצעים, כהכנה ל"גבעת הקפיטול" שלו בבוא היום.
האמצעים להגשמת היעד: נתניהו שחרר את הרסן לכל גחמה שנדחקה מאז 7 באוקטובר — מיריב לוין שחזר לניסיונות החרבת מערכת המשפט, דרך הניסיונות לחסל את התקשורת החופשית באמצעות שלמה קרעי, ועד מתן יד חופשית לשר העבריין איתמר בן גביר, שהופך את המשטרה למיליציה שמדכאת את המחאות נגד הממשלה. וככל שעלה רף הלחץ בבית ראש הממשלה בבלפור, בעזה או בקיסריה, כך שוחרר הרסן לטירוף קיצוני יותר.
הלחץ הזה הגיע מעדותו הנמרחת בתיקי האלפים, שאינם נעלמים בינתיים, חרף ניסיונותיו המוצלחים להתחמק מעדות של ממש. ובעיקר הלחץ מגיע מחקירת פרשת קטארגייט, שהגיעה עד הקרובים לו ביותר. נתניהו, שדבק באמונתו הנרקיסיסטית שהוא ולא אחר הוא גואל ישראל, מבטל במעשיו את השבועה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה שנשבע בכנסת עם כניסתו לתפקיד.
במקביל, הלחץ להחרבת הדמוקרטיה הלך וגבר במערכות אכיפת החוק, במערכת החינוך ואפילו ביחסים הבינלאומיים. אחרי השנתיים האחרונות, זה שהתהדר בעבר בהיותו מר ביטחון והדיפלומט הגדול בדורנו, לא יכול עוד להתהדר באף אחד מהתארים הללו. למעשה, הוא יהיה זה שיביא להכרה בינלאומית במדינה פלסטינית דווקא אחרי 7 באוקטובר.
ומעל לכל מהדהדת הפקרת החטופים בעזה. חמאס חטף, אנס ורצח באכזריות. אך מי שהפקיר את החטופים באמצעות התבוססות במבצעים צבאיים חסרי תוחלת ובניגוד להמלצות הדרגים הביטחוניים, מי שהחליף את צוות המשא ומתן המקצועי במקורבים שדואגים קודם כל לאינטרסים שלו, מי שמסמס פעם אחר פעם הצעות לעסקאות חטופים ומי ששיגר טילים לבירת המתווכת קטאר הוא נתניהו. הוא ולא אחר.
המקום שאליו מתכנסים כל המהלכים של ראש הממשלה ברורים. הוא מבין שמבחירות לא ייצא לו שום דבר טוב. אחרי שצלח את תקציב 2025 שאיים להפיל אותו, נתניהו יודע שגם אם יצליח להעביר את התקציב הקרוב — בלי החרדים שיושבים על צווארו בגלל חוק ההשתמטות — הדדליין לבחירות מחכה מעבר לפינה.
בפוליטיקה הישראלית של נתניהו, רק הוא קובע את מועד הבחירות, והן תמיד מגיעות לפני הזמן. רק שעכשיו מתווסף לכך עוד אלמנט — החולשה שלו ושל שותפיו בסקרים. לא חולשה רגעית שנובעת משינויי אווירה, אלא חולשה עמוקה שנובעת מהשבר העמוק שיצרה המלחמה. וחולשות שכאלה לא מעודדות אותו להיות זה שלוחץ על הדק הפלת הממשלה. אז מה כן? כל פעולותיו של נתניהו מראות שהוא משוכנע שאם הוא לא יכול לנצח בבחירות, עליו לעשות ככל שניתן כדי לשבש אותן. המהלכים שמבצעים שותפיו לממשלה מניחים את התשתית לשיבוש מהותי של הבחירות הדמוקרטיות. זה לא עוד איום סרק, זו סכנה אמיתית לעתידה של המדינה.
