"אי אפשר לראות אותו או להרגיש אותו", אמר אודי כגן, אחד האנשים המצחיקים בישראל, בפתח מונולוג עוצמתי, בו הוא חושף את התמודדותו האישית עם הלם קרב ופוסט־טראומה כשהוא יושב ליד הפסנתר. כגן חשף בעבר בהופעותיו את ההתמודדות עם הפוסט־טראומה, אך אף פעם לא בצורה כזאת. המונולוג שהפך לוויראלי נע בין רגעי שתיקה רועמים לבין גילוי לב ורגעים מצחיקים שמרככים את הכאב. הוא סיפר על התקפי חרדה שחווה אחרי השירות הצבאי ביחידת עוקץ, על הבושה שהובילה אותו להסתיר את מצבו, ועל מחשבות אובדניות. הקהל, שמכיר את כגן כקומיקאי שנון ומצחיק, נחשף לעומק ולאנושיות שלו, עדות לכך שהטראומה אינה פוסחת על אף אחד.
כגן הוא תופעה ייחודית בתרבות הישראלית. קומיקאי, יוצר ושחקן שמצליח לשלב בין הומור חד לבין רגישות אנושית יוצאת דופן, ולעבור בקלילות בין צחוק מתפרץ לסצנות שמעלות דמעה. הוא יודע להפוך רגעים אינטימיים כואבים לחוויה משותפת ולגעת בעצב ובטראומה בלי לוותר על ההומור.
בתקופה שבה ההשלכות הנפשיות של המלחמה מגיעות כמעט לכל בית — החשיבות של המונולוג הזה גבוהה שבעתיים. מאז 7 באוקטובר החברה הישראלית מתמודדת עם גל כבד של פגיעות נפשיות בקרב לוחמים, על רקע מלחמה שלא נגמרת, אובדן חברים לקרב ותחושת חוסר יציבות קיומית. נתוני אובדנות בקרב חיילי סדיר ומילואים עלו בשיעור ניכר ותחושות הבדידות והבושה ממשיכות להוות מחסום לפנייה לעזרה. כגן מראה שהכאב לא הופך אותך לחלש אלא לאנושי וקורא להפוך את השתיקה לאור.
"הדבר הזה גדל בחושך, בבושה, בדממה, כשלא מדברים עליו. הוא מתרבה עוד ועוד אבל מת מהר מאוד באור, והאור זה אנחנו", הוא אומר.
