אפשר רק לדמיין כיצד היתה נראית ישראל אילו אלפי הרקטות והטילים הבליסטיים שהומטרו עליה מכל עבר מאז 7 באוקטובר 2023 לא היו פוגשים במעופם את מיירטי חץ 3 של התעשייה האווירית וכיפת ברזל של רפאל. המחשה מצמיתה לכך התקבלה ביוני השנה, כשאיראן שיגרה יותר מ־500 טילים בליסטיים אל העורף הישראלי, כל אחד מהם עם ראש קרב אימתני ובו מאות קילוגרמים של חומר נפץ. מעטים מהם שחדרו בכל זאת את מערך ההגנה האווירית זרעו בערי ישראל הרס בהיקפים שלא נראו בהן מעולם.
ככלל, תעשיית נשק היא דבר רע. אי אפשר לברך על פצצות וטילים שאמורים להרוג ולהרוס, וקשה לא לצקצק בתסכול על משאבי הידע העצומים הדרושים לפיתוחם על פני הפנייתם למטרות שישרתו בצורה טובה יותר את האנושות. אלא שיש רצוי ויש מצוי. כשהעולם פוסע בצעדי ענק לעידן אפל של קיטוב ומלחמות, מדינה חפצת חיים חייבת שיהיה באמתחתה ארסנל גדול של נשק ויכולות צבאיות למען הרתעה, הגנה והתקפה.
המספרים שמציגות החברות הביטחוניות המרכזיות מדברים בעד עצמם. מדי רבעון הן שוברות את שיאי המכירות והרווח הנקי של עצמן, וצבר ההזמנות המצרפי של התעשייה האווירית, אלביט מערכות, רפאל ותומר התייצב באמצע השנה על סכום דמיוני של כ־240 מיליארד שקל. זה הרבה מאוד נשק שאמור לשמש את צה"ל, ועוד הרבה יותר ממנו אמור להעצים צבאות זרים המתחמשים עד צוואר.
מאז שנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הורה לצבאו לפלוש לאוקראינה לפני כשלוש וחצי שנים, מדינות אירופה מתדלקות מרוץ חימוש חסר תקדים. בחיפושיהן אחר מערכות הגנה אוויריות עם יכולות מוכחות, הן מוצאות את אלה של רפאל והתעשייה האווירית שכבר צברו ניסיון עשיר של חיכוך והתמודדות עם שלל איומים.
הישגיה המבצעיים של ישראל במלחמה עם איראן ועם חזבאללה בלבנון העלו אף יותר את קרנו של הנשק הישראלי. עוד ועוד מדינות חפצות ברקטות הארטילריה של אלביט, בפצצות המדויקות של רפאל, בכטב"מים של תע"א ובחימושים המשוטטים של יוויז'ן בקצב גובר, שהופך את הענף הביטחוני לקטר המרכזי של המשק הישראלי בעת הזאת.
והיד עוד נטויה. עד סוף השנה רפאל תמסור לצה"ל את מערכת ההגנה האווירית "מגן אור" המבוססת על לייזר רב־עוצמה שמיירט רקטות, פצצות מרגמה וכטב"מים בעלות כמעט אפסית ותסמן את תחילתו של עידן חדש בשדה הקרב.
אלא שלמנהלי החברות הביטחוניות אין רגע אחד כדי לנוח על זרי הדפנה. המדינות שמחזרות אחר הנשק הישראלי הן גם אלה שמבקרות את מהלכיה של ישראל בעקבות ההרס הנרחב בעזה, ומנסות לאלץ אותה לסיים את המלחמה באמצעות הגבלות על יצוא של נשק או רכיבים וחומרי גלם הדרושים לייצורו, וביטול עסקאות ענק שנחתמו עם החברות הישראליות. בשם ההתמודדות עם אתגרים אלה החברות הביטחוניות ומשרד הביטחון השקיעו מיליארדי שקלים בהרחבת יכולות הייצור של חלופות לאמצעי לחימה שאספקתם מחו"ל נעצרה.
אלא שיש גבול גם ליכולות האלתור האלה. למשל אי־היכולת של ישראל לייצר בעצמה מנועים לטנקי המרכבה ולנגמ"שים המשמשים את צה"ל במקום אלה שמיוצרים בגרמניה וכעת נעצרה אספקתם באמברגו. פרט לאלה, באופק כבר נראים אתגרים נוספים. אחרי עשרות שנים שבהן מדינות אירופה הזניחו את הייצור והפיתוח הביטחוני, הן מצמצמות פערים. שימור היתרון של ישראל נוכח האתגרים המתהווים, אם בשמי איראן ואם בירידי הנשק המתקיימים בעולם, טמון בחדשנות ובערך המוסף שיבדלו אותה מכל השאר. מה יעשו הפוליטיקאים כדי לשמר אותו? ימים יגידו.
