בתחילת החודש צה"ל פתח בגיוס של רבבות חיילי מילואים לכיבוש עזה במבצע "מרכבות גדעון ב'". זה הגיוס הנרחב ביותר אחרי הגיוס של אחרי 7 באוקטובר, לפני כמעט שנתיים. ואלה אותם מילואימניקים, רק שמאחוריהם כבר מאות ימי מילואים, והם שוב הותירו מאחור משפחות, מקומות עבודה, עסקים, לימודים, את החיים עצמם.
אבל 700 ימים מאז גיוסם למלחמה שלא די לה, הרוח השתנתה. מה שנחווה לפני כשנתיים כמלחמת אין ברירה בלב הקונצנזוס והוביל אלפים להתנדב למילואים — הפך מאז למלחמה שהתארכותה ללא גבול מטילה ספק במניעיה. החברה הישראלית קרועה לגזרים, אכולת שנאה וכאוס, והמתח העצום הזה חלחל מזמן גם לתוך היחידות הצבאיות: זה עם פאצ' של המשיח, זה עם פאצ' של סיכת החטופים.
בנסיבות האלה, בשנה האחרונה עוד ועוד חיילי מילואים הצביעו ברגליהם העייפות והמיובלות. יחידות רבות דיווחו על שיעורי התייצבות של 60%-50% בלבד. צה"ל טוען ל־85% התייצבות אבל הנתונים נובעים מכך שהיחידות שולחות צווים רק לחיילים שבשיחות מקדימות שנעשו עמם הביעו נכונות להתייצב לשירות.
מפקדים נאלצים להשלים את המחסור בחיילים באמצעות ניוד של אחרים מיחידות שונות, מפרסמים ברשתות החברתיות "קולות קוראים" למי שמוכן לבוא – בתקווה שהתגמולים הכספיים הנאים יפתו אותם ויסייעו להם למלא את השורות. וזה צה"ל, לא וולט. בחסות המלחמה הבלתי נגמרת, הצבא הופך בהדרגה לצבא מקצועי, מונע גם על ידי כסף, ומאבד את צביונו כצבא העם.
כשאיתמר בן גביר מתרברב מתחת לכל מיקרופון על עסקאות לשחרור חטופים שטרפד וכשאורית סטרוק מתמוגגת שאלה ימים של נס, התכלית של המלחמה התעמעמה. לא כל אלה שנקראו למילואים מוכנים למסור את חייהם למען הזיות התיישבות משיחיות, הרג של אזרחים עזתים וסיכון החטופים.
לקלחת הזאת מצטרף המשך הניסיון של הממשלה להכשיר במרץ את המשך השתמטות החרדים מגיוס, אף שצה"ל זקוק להם נואשות, ברקע מחסור ביותר מ־10 אלף חיילים בשנה. אל מול חדלונה של ממשלת ישראל, אפשר רק לדמיין כיצד גיוס בני ישיבות היה מקל על האנשים האלה, שרובם המוחלט אנשים עובדים, משלמי מסים, קונים ומניעים את גלגלי הכלכלה והמשק.
כשהממשלה מנציחה השתמטות ונמנעת מהצגת תוכנית אסטרטגית ברורה לעזה, מילואימניקים החלו להטיל ספקות, לקבל החלטות אישיות ולהנדס "אי־התייצבות אפורה". זאת לא סרבנות חלילה, אלה החיים, והם מורכבים.
הפתרון של הממשלה הוא מסלולי הטבות מפנקים שמציעים משרדי האוצר והביטחון במיליארדי שקלים למשרתים במילואים. אבל התגמולים הנאים לא יחזיקו אותם לנצח. המילואימניקים אינם שכירי חרב והם יודעים שאחרי המלחמה תבוא המלחמה הפרטית שלהם לשיקום חייהם האישיים והמקצועיים. ובהתמודדות הזאת הם יהיו לגמרי לבד.
