מנצ'סטר יונייטד מתפקדת מצוין - כמקור רווח למשפחת גלייזר
מנצ'סטר יונייטד מתפקדת מצוין - כמקור רווח למשפחת גלייזר
ב-2005 משפחת גלייזר השקיעה 270 מיליון ליש"ט מכספה ברכישת מנצ'סטר יונייטד ומאז שאבה מהמועדון יותר מ-1.5 מיליארד ליש"ט. זה מפעל רווח מצוין. רק חבל שזה הורג את הקבוצה
את חגיגות ה-30 שנה לפרמיירליג, מנצ'סטר יונייטד עושה באותו המקום בו התחילה את הדרך שלה בפרמיירליג. במקום האחרון.
לפני 30 שנה מנצ'סטר יונייטד התחילה את העונה בצורה נוראית ואחרי שני מחזורים היתה דבוקה למקום האחרון בליגה, אבל בסוף אותה עונה הקבוצה זכתה באליפות היסטורית. העונה, כך נראה, הם במקום האחרון והסיכוי שהם יהיו טובים מספיק כדי לזכות באליפות הוא 100 ל-1 לפי סוכנויות ההימורים. הסיכויים שלהם לרדת ליגה גדולים יותר לפי אותן הסוכנויות - 22 ל-1.
זה קורה הרבה בגלל שבזמנו, 1992, מנצ'סטר יונייטד נוהלה על ידי סר אלכס פרגוסון, שבמשך שש שנים הכתיב דרך ניהולית ברורה ועקשנית, ולקבוצה היו בעלים שהעניקו לו את המנדט להטמיע את סגנונו וניהולו בכל המועדון. כיום, מנצ'סטר יונייטד "לא בכיוון" כבר קרוב לעשור - מאז שאלכס פרגוסון עזב, בעצם.
בסוף השבוע הובסה יונייטד על ידי ברנטפורד 0-4. מאז אפריל האחרון מנצ'סטר יונייטד הפסידה בפרמיירליג 3 פעמים ב-4 שערים או יותר. לשם השוואה, בין 1992 ל-2013, תחת פרגוסון, הפסידה בפרמיירליג ב-4+ שערים 3 פעמים ב-810 משחקים.
לא שזה משנה לבעלים של הקבוצה, משפחת גלייזר. ב-2005 למנצ'סטר יונייטד היו 6 מיליון ליש"ט במזומן ו-0 חובות. 12 חודשים לאחר מכן היו עם 6 מיליון ליש"ט במזומן ועם חוב של 604 מיליון ליש"ט. משפחת גלייזר, ברכישת ממונפת חסרת תקדים בכדורגל, רכשה את מנצ'סטר יונייטד והעמיסה את החובות שלהם מהרכישה על המועדון, שמהכנסותיו הם מחזירים את החובות ומשלמים לעצמם דיבידנדים כבר קרוב לשני עשורים.
מאז, לפי הבלוגר Swissramble, הגלייזרים שאבו ממנצ'סטר יונייטד 1.1 מיליארד ליש"ט. 743 מיליון ליש"ט שולמו כריבית, 147 מיליון ליש"ט בהחזרי חוב, 166 מיליון ליש"ט בדיבידנדים, 55 מיליון ליש"ט בתשלום למנהלים ו-23 מיליון ליש"ט ב"דמי ניהול". אם מחשבים מכירת מניות אז המשפחה מפלורידה הוציאה 1.6 מיליארד ליש"ט ממנצ'סטר יונייטד (נמכרו מניות בשווי 465 מיליון ליש"ט).
משפחת גלייזר השקיעה 270 מיליון ליש"ט מכספה שלה ברכישה ורשמה רווח מדהים. אז למה שישנו משהו? הם "ביזנס-מנים" שבאו להרוויח מכדורגל וזה בדיוק מה שעשו. ראוי להערצה מסוימת אפילו - בטח אם מה שמעניין אתכם זו השקעות כספיות ופיננסים מפוקפקים.
העניין הוא שמשפחת גלייזר לא יצרה שום ערך למשקיעים שלה. ב-10 באוגוסט 2012 משפחת גלייזר הנפיקה את מנצ'סטר יונייטד בבורסה בניו יורק. המחיר ההתחלתי היה 14 דולר למניה. אם הייתם משקיעים 1,000 דולר במניות של מנצ'סטר יונייטד, הם היו שווים היום פחות מ-815 דולר. זאת בעוד שגופים ספורטיביים אחרים שנסחרים בבורסה רשמו צמיחה של פי 1.5 עד פי 2.5 והדאו ג'ונס כולו עלה ב-89% מאז.
ההכנסות בהחלט טיפסו מאז בצורה משמעותית, הרבה בזכות העובדה שההכנסות של כל תעשיית הכדורגל צמחו במאות אחוזים והרבה בזכות אסטרטגיה חדישה של הקבוצה (מכירת חסויות בלעדיות בשווקים שונים ברחבי העולם). עם זאת, צריך לזכור שמשפחת גלייזר רכשה את המועדון המכניס ביותר בעולם שהיה לו יתרון יחסי בצורת מאות מיליוני אוהדים ברחבי העול. בשנים הראשונות העניקו לדיוויד גיל, המנכ"ל המנוסה ואלכס פרגוסון, גדול המנג'רים בכל הזמנים, לנהל את המועדון. כך שהקרדיט שצריך להעניק להם על הצמיחה בהכנסות לא צריך להיות גדול מדי. שפרגוסון וגיל עזבו ב-2013, הדעיכה - המקצועית וגם הכלכלית - התחילה. ומהר. וזה אך ורק בגלל משפחת גלייזר.
הם לא רק רוקנו את קופת המועדון, הם איפשרו למתקנים - שהיו ברמה הגבוהה ביותר - להרקיב. הם טיפחו ופיתחו תרבות של בינוניות. אלו שרצו לשנות זאת - ז'וזה מוריניו, ניקי באט ואפילו ראלף ראנגניק - מצאו את עצמם מחוץ לארגון במהירות. אנטוניו קונטה - למרות שרצה להצטרף - נשאר בחוץ כי הם לא רצו מישהו מתוך הארגון שידרוש שינויים הכרחיים באסטרטגיה של הבעלים. מי שמקודם בתוך הארגון הוא בד"כ איש מערכת' שמתוקף היותו איש מערכת של מנצ'סטר יונייטד, הוא מנהל בינוני.
למשפחת גלייזר אין מושג בניהול קבוצת כדורגל ולא נראה שלמדו משהו בשנים האחרונות. הסטנדרטים ירדו במהירות. מהעונה הראשונה ללא אלכס פרגוסון, היה ברור שהקבוצה כבר לא מתחרה רצינית על האליפות והתארים הגדולים - בטח לא נגד הכוחות העולים מליברפול ומהצד התכלת של מנצ'סטר, קבוצת השייח'ים. אם בגלל פערי האיכות בשחקנים או פערי האיכות של המנהלים.
עם זאת, בכל פעם שנראה היה שמשהו כן הולך בכיוון הנכון, היתה התעקשות של המערכת "ללכת עד הסוף" ולנסות להתחרות נגד הקבוצות שמנוהלות טוב יותר - כי "מנצ'סטר יונייטד צריכה להילחם על האליפות" ואוהדים רבים מדי קנו את זה.
מ-2013 נרכשו שחקנים שלא מתאימים לרוח של המועדון או ללוח הזמנים של קבוצה מתחדשת. הובאו מאמנים שונים בתכלית זה מזה כך שלא נוצרה שום המשכיות. בקבוצה השקיעו יותר ממיליארד ליש"ט בעשור האחרון אך הסגל נראה אקלקטי, לא מחובר, לא מגובש מאחורי רעיון ברור של איך צריך לשחק כדורגל.
לקראת סוף העונה שעברה, ראלף ראנגניק - שבנה כמה אימפריות ספורטיביות במהלך חייו אבל למנצ'סטר יונייטד הובא לחצי שנה בלבד - הבהיר מה הבעיה של מנצ'סטר יונייטד: "אם תסתכלו על ליברפול ומנצ'סטר סיטי הביאו שני מאמנים טובים אבל לא רק זה, הם שינו הכל - בכל מה שקשור לגיוס שחקנים, התאמתם לשיטה, איזה שחקנים מתאימים - הכותרת היתה 'איך אנחנו רוצים לשחק', לא איך אנחנו רוצים לנצח, וככה הם יצרו את הקבוצות. זה ברור לי שהקבוצה, מנצ'סטר יונייטד, צריכה בנייה מחדש. 6-7-8 אולי 10 שחקנים חדשים".
אריק טן האח, מאמן מנצ'סטר יונייטד, צריך כיום סגל שמתאים לכדורגל שלו. הוא צריך לבשל את הסגל הזה זמן רב בסגנון המאוד ייחודי שלו. הוא צריך סבלנות מההנהלה וצריך שהאוהדים יראו את את השיפור ההדרגתי. ואם הוא יגיע למצב של שיפור הדרגתי כזה, הוא צריך שהאוהדים והתקשורת לא ידרשו שעכשיו מנצ'סטר יונייטד צריכה "רק עוד 2-3 שחקנים" ואז תכבוש את הפסגה. הבנייה צריכה להיות איטית, סבלנית, מקצועית וללא קפיצות מעל הפופיק - קפיצות מעל הפופיק כמו הבאתו של כריסטיאנו רונלדו. קפיצות, אגב, שהאינטרס שלהן אינו מקצועי אלא יותר כלכלי.
אחת מהבעיות של אנשים היא שהם לא רואים שיפור הדרגתי כהצלחה. בטח לא בכדורגל. לפי החוקר אד אובריין מבית הספר לעסקים בשיקגו, אנשים בעלי נטייה לבטל שיפור, אפילו אם הוא משמעותי ולבטל מאמצים שאינם מובילים להצלחה שאי אפשר להתווכח עליה (אליפות, למשל). אובריין בחן את התשובות והנטיות של יותר מ-10,000 נחקרים בוגרים שנשאלו יותר מ-20,000 שאלות על פני מספר מחקרים. הוא טוען שאנשים רוצים הצלחה מיידית ומלאה ומעטים מהם מוכנים להשקיע או לתגמל שיפור - אפילו אם הוא משמעותי.
העניין הוא שעבור משפחת גלייזר, שיפור או התחלה של בנייה נורמלית של קבוצה, אינו יכול להיחשב להצלחה כי הוא אינו משתלם להם מספיק. אז מה הסיכוי שטן האח יצליח להוציא משהו מהסגל הקיים, לבנות על השיפור הזה בעונה הבאה לשיפור נוסף ואז להגיע לעונה השלישית מבלי הדרישה ל"השקעה גדולה" שתהפוך את מנצ'סטר יונייטד למועמדת לאליפות - רק בשביל שההשקעה הזו שוב לא תתאים ושוב תוביל לאכזבה ולפיטורים. אגב, "השקעה הגדולה" מצוינת למשפחת גלייזר כי החתמת כריסטיאנו רונלדו או החלפת מאמן מובילות לעלייה במחיר המנייה.
הרוח של וול סטריט ומשפחת גלייזר נוגדת לחלוטין את הרוח של אלכס פרגוסון, שהגיע למועדון ב-1986 ולקח לו 6 שנים של עבודה קשה וסבלנית עד שהקבוצה היתה טובה מספיק כדי לזכות באליפות. אם היו מפטרים אותו לפני שהתהליך הסתיים, ספק אם מנצ'סטר יונייטד היתה זוכה ב-13 אליפויות פרמיירליג. לאף אחד במנצ'סטר יונייטד אין את הסבלנות והרצון לעשות את התהליך כמו שצריך ובגלל התפיסה הזו בדיוק הקבוצה הגדולה בהיסטוריה של הפרמיירליג הפכה לרסיסי מועדון גדול.