כדי להתמודד עם אלימות בכדורגל צריך שינוי תרבותי
כדי להתמודד עם אלימות בכדורגל צריך שינוי תרבותי
המפתח להצלחת מאבקים באלימות הוא שינוי תרבותי, בשבילו צריך ראייה הוליסטית של כל הגורמים בכדורגל הישראלי. שיתוף פעולה בין הרשויות, הקבוצות, המשטרה והאוהדים הכרחי. כרגע זה לא נראה אפשרי בכלל
למרות אירועי סוף השבוע החריגים סביב הדרבי בתל אביב, אלימות בכדורגל, ובספורט בכלל, אינה תופעה ישראלית. התופעה גלובלית ומחמירה בכל העולם בשנים האחרונות.
מדוע תופעת האלימות בספורט מחמירה? לפי גורמי החוק יש לכך כמה סיבות
ראשית, אלימות בכדורגל היא תסמין לבעיה גדולה יותר בחברה. חברה אלימה שווה לכדורגל אלים. אם חברה מסוימת עברה שינויים משמעותיים, נפתחו פערים כלכליים גדולים, יש יותר אבטלה ואנשים מרגישים פחות בטוחים, אז הכדורגל יהיה יותר אלים בהתאמה.
שנית, יש יותר גברים צעירים באצטדיונים. בגלל הקורונה המבוגרים עוד לא מרגישים בנוח להגיע למקומות עם הרבה אנשים. כמו כן, אחרי שנתיים קשות של הגבלות חברתיות, אנשים מרגישים שהם חייבים "להשתחרר".
סיבה נוספת היא שימוש בסמים כגון קוקאין ושתייה כבדה מצד אוהדי כדורגל (היתה גדילה משמעותית בשימוש בסמים ואלכוהול בזמן הקורונה).
בנוסף, התקשורת בין רשויות הספורט, המועדונים והמשטרה לא טובה מספיק. התקשורת בין האוהדים לקבוצה גם היא לא טובה, וכן חוסר היכולת של המשטרה להבדיל בין אוהדים לעבריינים שהם במקרה אוהדי כדורגל.
גם התורים הארוכים בכניסות למשחקים בגלל ענייני תו ירוק ואבטחה (מה שמייצר תסכול ועצבים) לא תורמים למצב.
אך יש סיבות עמוקות יותר לאלימות בספורט: שנתיים של קורונה והעניין התרבותי יכולים להסביר חלק מהן
באנגליה מדווחים על עלייה של 40% במקרי אלימות והתפרעות במגרשים אחרי הקורונה, בארה"ב מדווחים על עלייה של 500% במקרי אלימות בטיסות בשנה האחרונה, בצרפת חלו מספר אירועים אלימים המוניים. לפי מחקר של ארגון הבריאות העולמי ב-37 מדינות שונות, בשנתיים האחרונות חלה עלייה גדולה במספר מקרי האלימות בתוך משפחה, בעיקר נגד נשים וילדים.
לפי מומחי בריאות הנפש הנתונים קשורים לכך ששנתיים לתוך המגפה הגדולה במאה השנים האחרונות, אנשים מתוחים. הם מתפוצצים אחד על השני, סובלים מסימפטומים פיזיים של לחץ ובמקרים הקיצוניים ביותר מתפרעים בציבור. העובדות שאין "נקודת סוף" ברורה בגלל האומיקרון ושפוליטיקאים ציניים מנצלים את האווירה המתוחה לטובתם האישית, לא עוזרות.
"כבני אדם, אנחנו לא אמורים לחיות תחת רמה כזו של מתח במשך זמן רב", הסבירה ד"ר וייל רייט, מנהלת בכירה בהתאחדות הפסיכולוגיים האמריקאים לוושינגטון פוסט. "זה שוחק את היכולות שלנו להתמודד לרמה כזו שאנחנו כבר לא יכולים לשלוט ברגשות שלנו כמו פעם".
מחקרים תומכים בתיאוריה הזו. יותר מ-26 אלף אמריקאים ענו לסקר של ה-CDC (המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן) על מצבם הנפשי בזמן המגפה. התוצאות מבהילות. 52.8% מהמשתתפים במחקר דיווחו על בעיה מנטלית נפשית אחת לפחות - כולל דיכאון (30.8%), חרדה (30.3%) או הפרעת דחק פוסט-טראומטית (36.8%), בעקבות הקורונה והשלכותיה החברתיות.
לפחות 13% מהאנשים ציינו שה-PTSD שלהם קשור פחות לווירוס עצמו ויותר לסגרים וחוסר היכולת של המדינה לחזור לתפקוד מלא. מומחים מדברים כעת על הקורונה כ"טראומה קולקטיבית"- אנשים באבל על השנתיים שהחמיצו, הם ב"אבל" בגלל סטטוס כלכלי שאיבדו, בגלל שלא היו יכולים לבלות עם אנשים אהובים, בגלל שאנשים קרובים מתו והם אפילו לא היו יכולים להתאבל עליהם כמו שצריך, בגלל אירועים משמחים שלא התקיימו וימים בבית ספר שלא יחזרו. וכמו בהרבה מקרים של אובדן, חלק מההתמודדות הוא כעס.
לפי פרופסור רוקסן כהן סיבר מאוניברסיטת קליפורניה, האומניקורן היה "טריגר" להרבה מהבעיות והתפרצויות שאנחנו רואים לאחרונה. "בדיוק כשהנורמליות התחילה לחזור לחיינו וראינו אופק נקי מקורונה, התקווה נגוזה וזה אכזרי" ציינה.
בספורט הבעיה חריפה יותר
במשך שנים הספורט המקצועני היה מצוין בוויסות לחצים - אנשים יכלו להגיע למשחק, לקלל, לצרוח, לשנוא בפומבי ואז לחזור לחיים הרגילים שלהם. אולם, הלחץ התגבר ובלי היכולת להתגבר על עצמם, אוהדים מתפרעים - לפני, בזמן ואחרי משחקים.
תוסיפו לתחושות הללו תחושת קורבן בגלל חשיבה קונספירטיבית (הרי השופטים תמיד דופקים את מכבי/הפועל/בית"ר/יונייטד/סיטי/ריאל/בארסה זה ידוע), הרגשת הזדהות עם המון (קבוצת אוהדים) ואידיאולוגיות קיצוניות ומדובר בחומר נפץ חברתי.
לפי חוקרים באוניברסיטת מיסיסיפי ואוניברסיטת לואיזיאנה, תחושות אלה (קונספירטיביות, התקרבנות, כעס, לחץ, אידיאולוגיות קיצוניות) פעמו בקרב המשתתפים בתקיפת הקפיטול היל ב-6 בינואר 2021 - תחושות, שפוליטיקאים טיפחו ופמפמו (ועושים זאת כאן בישראל גם).
בנוסף, ואי אפשר להתחמק מזה: גבריות רעילה
במחקר משותף לאוניברסיטת קונקורדיה (קוויבק, קנדה) ואוניברסיטת מיאמי, רמת טסטוסטרון גבוהה מצביעה על נטייה להתנהגויות לא אתיות- בעיקר כנגד נשים- אבל גם באופן כללי, קשה להתעלם מהרוב הגברי העצום במשחקי כדורגל, בעיקר בישראל ובהתנהגות של חלק מהאוהדים בשעות שלפני המשחקים (כולל הצקה חוזרת לנשים כפי שדווח לא מעט על ידי נשים ברשתות החברתיות).
הסיבות המוזכרות לאלימות במגרשי כדורגל הן כמעט "עניינים טכניים". אפשר להפחית את מקרי האלימות עם מודיעין טוב ושיתוף פעולה אמיתי בין אוהדים לקבוצות ורשויות החוק, אבל בעיית האלימות או האווירה האלימה לא תשתנה בלי שינוי תרבותי של ממש. וזו כבר משימה גדולה יותר מקבוצת וואטסאפ משותפת בין קצין קשר לאוהדים, מנכ"ל קבוצת כדורגל ומפקד משטרה אזורי.
לפי ד"ר פראגיאה אגרוואל (Dr. Pragya Agarwal) המתמחה ברווחת עובדים בארגונים וחברות, יש דרכים להביא לשינוי תרבותי חיובי. אגרוואל אינה "גורו" היא מדענית נתונים שמשתמשת במחקרים רבים בדבריה. היא מדברת על שישה מאפיינים זהים לכל ארגון או סביבה "בריאים וחיוביים" שאפשר לאמץ בישראל:
1. אנשים צריכים להרגיש שדואגים להם - למשל, זה ממש הכרחי שלא יהיה מצב שאוהדים יעמדו בתורים ארוכים לכניסה למשחקים ואפילו לא ידחו את פתיחת המשחק.
2. אנשים צריכים להרגיש שהם יכולים לתמוך במישהו שמתקשה וצריך עזרה, להראות לו אדיבות וחמלה. אז הרשויות- ההתאחדות, המנהלת ואפילו משרד הספורט ואולי המשטרה צריכים לשתף פעולה עם עבודת הצדקה הנהדרת של "אחים לסמל", עמותת אוהדי מכבי תל אביב או העבודה שאוהדי מכבי חיפה עושים גיוס כספים למען הילד אריאל בורגן. "שותף צדקה" של מנהלת הליגה היא יוזמה מבורכת אך זה לא מספיק.
3. אנשים צריכים להפסיק לחפש אשמים ולסלוח על טעויות - וייתכן גם שאיגוד השופטים יכול לסייע כאן עם ראיונות עם שופטים בסוף המשחק בהם הם יסבירו את ההחלטות שלהם ואף יבקשו סליחה על טעויות שקורות.
4. אנשים צריכים שאנשים כמוהם יעניקו להם השראה. אם זה זריקת בובות למגרש בשביל לתרום לילדים חולים או "טיפו" (מיצגי ענק של אוהדים ביציע)- אוהדים יכולים להעניק השראה זה לזה לעשות דברים טובים וכך 'ניצחון' שלהם לא יהיה רק על המגרש. אפשר וצריך לעודד התנהגויות כאלו של אוהדים.
5. אנשים צריכים להרגיש שהם משמעותיים. לכדורגל הישראלי היתה הזדמנות להבהיר עד כמה האוהדים חשובים לכלכלת המשחק אבל ברחבי הכדורגל הישראלי אוהדים מרגישים לא חשובים. הם לא יודעים מתי מתקיימים המשחקים, מקשים עליהם הכנסת ציוד עידוד, הם סופגים עונשים קולקטיביים, מסתירים מהם מידע פיננסי על הקבוצות שלהם, מדברים עליהם ולא איתם, מאשימים אותם באלימות, הם בעצמם סובלים מאלימות שוטרים וכו' וכו'.
6. אנשים צריכים להתייחס זה לזה בכבוד, אמון ואמינות - זה דורש שינוי תרבותי והתנהגותי גם בקרב האוהדים. פחות שירים על אונס- למשל; יותר עידוד חיובי ביציעים, יותר שיח מקבל ופחות תקיפות עיתונאים ברשתות החברתיות.
המפתח להצלחת כל מאבק באלימות, בסופו של דבר, הוא שינוי תרבותי, שבשבילו צריך ראייה הוליסטית של כל הגורמים בכדורגל הישראלי. שיתוף פעולה בין כולם הוא הכרחי. עד כמה זה אפשרי? כרגע זה לא נראה אפשרי בכלל.
