האם המאה העשרים הייתה האכזרית בהיסטוריה?

סטיבן פינקר הוא מרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד. ספרו האחרון, "הזווית הטובה יותר של הטבע: הדעיכה באלימות לאורך ההיסטוריה והסיבות לה" יצא לאור בשנה שעברה. מאמר זה פורסם במקור בכתב העת נייצ'ר ואושר על ידי פינקר לפרסום מחדש - לראשונה בעברית - גם בבלוג זה. 

——————

"המאה העשרים הייתה המאה המגואלת ביותר בדם בהיסטוריה". הטענה הזו פופולארית בקרב שונאי הקדמה. הם משתמשים בה כדי לתקוף מגוון רעיונות ששגשגו במאה האחרונה, כולל מדע, היגיון, חילוניות ודרוויניזם. אולם לעתים רחוקות מגבים את פיסת המידע ההיסטורית הזו במספרים, והיא כמעט בוודאות אשליה. אנחנו נוטים לחשוב שהחיים המודרניים אלימים יותר כיוון שהתיעוד ההיסטורי מהתקופות האחרונות שלם ומקיף יותר. בכלל, רק לאחרונה אלימות הפכה לעניין שראוי לגינוי.

ההיסטוריה העתיקה מלאה בכיבושים מזהירים שכיום יוגדרו כרצח עם, ורוב המנהיגים הידועים בהיסטוריה שהתווסף לשמם "הגדול" היו מוצאים כיום להורג כפושעי מלחמה.

מהניסיונות לכמת את מספרי ההרוגים במאות הקודמות עולה כי לחלק ניכר מהאימפריות הקורסות, הכובשים הלהוטים, פלישות השבטים, עסקאות העבדים וחיסולי האוכלוסיות הילידיות היו רישומים של מספרי ההרוגים, שבהתאמה לגודל האוכלוסייה הם בקנה מידה דומה לכל אחת משתי מלחמות העולם. המלחמות טרום עידן הציוויליזציה היו אפילו יותר עקובות מדם. מבדיקות ארכיאולוגיות עולה כי כ-15% מקרב האנשים החיים בחברות לא-מדינתיות מתו מוות אלים – פי חמישה משיעור המיתות האלימות במאה העשרים ממלחמה, רצח עם ורעב מעשה ידי אדם ביחד.

בנוסף, במאה יש 100 שנים ולא רק 50, והמחצית השנייה של המאה ה-20 הדהימה את ההיסטוריונים הצבאיים בהימנעות חסרת התקדים ממלחמות בין מדינות מפותחות ובין מעצמות גדולות. אמנם התרבו מלחמות האזרחים בשנים שלאחר מלחמות העולם, אך לרוב הן פחות הרסניות בהשוואה למלחמות בין מדינות, וגם כאן חלה ירידה במספר המלחמות ובמספר ההרוגים. היו הרבה פחות מקרי מוות במלחמה בעשור הראשון של המאה ה-21 מאשר בכל אחד מחמשת העשורים שקדמו לו.

חידה מדעית

למעשה, האלימות בעולם נמצאת בשפל מתמשך כמה מאות שנים. יש הרבה פחות מלחמות גדולות. שיעורי הרצח באירופה ירדו לפחות פי 30 מאז ימי הביניים. במאה ה-14, 40 מכל מאה אלף איש היו מוצאים את מותם ברצח אכזרי. בסוף המאה העשרים המספר עומד על 1.3. המנהגים הברבריים שהיו שגורים במשך אלף שנים, כמו קורבן אדם, רדיפת מכשפות, עבדות, פעילות ספורט ופנאי הכרוכה בהתעללות בבעלי חיים, עינויים והטלת מומים כאמצעי ענישה, הוצאות להורג סדיסטיות (שריפה, מחיצה, צליבה, הוצאת המעיים, שיפוד) והוצאה להורג על פשעים חסרי קורבנות נעלמו ברוב העולם. בחמישים השנים האחרונות מתחולל רצף של מהפכות למען זכויות – זכויות אדם, זכויות נשים, זכויות ילדים, זכויות להט"ב, זכויות בעלי חיים – אשר ניתן להוכיח שהורידו את שיעורי הלינצ'ים, פוגרומים, אונס, התעללות בבני/בנות זוג, התעללות בילדים ציד ואכזריות כלפי חיות מעבדה.

הירידה ההיסטורית ברמות האלימות היא חידה מדעית מאתגרת עבור כל מי שמתעניין בטבע האנושי. אלימות היא לא רק טרנד תרבותי שיוצא מהאופנה, כמו שעוני כיס. ניתן למצוא התנהגות אגרסיבית לכל אורך ההיסטוריה והפרה-היסטוריה של המין האנושי, ואין עדויות לכך שהיא הומצאה במקום ובזמן מסוים והתפשטה ברחבי האוכלוסיות השונות. המוח האנושי שימר את מעגלי הזעם והשליטה של היונקים, ובנים בכל העולם נלחמים כמשחק. לרוב המבוגרים יש פנטזיות רצחניות והם נהנים מבידור אלים, והשונות בנטיות האלימות בין בני האדם היא במידה רבה תורשתית.

עם זאת, אף קטגוריית אלימות לא נותרה ברמה קבועה לאורך ההיסטוריה. אלימות, התברר, הוא לא דחף קבוע כמו רעב, מין או שינה.

המוסריות הרצחנית שלנו

אז מה הוביל לירידה באלימות? ניתן להסביר חלק קטן מהירידה, אם בכלל, באמצעות הברירה הטבעית. מגבלת המהירות של האבולוציה הביולוגית נמדדת בדורות, וירידות רבות אירעו במשך עשורים או שנים.

ההסבר המבטיח ביותר בעיניי הוא שהרכיבים במוח האנושי האחראים על ריסון האלימות, מה שאברהם לינקולן הגדיר כ"זוויות הטובות יותר באופי שלנו", הולכים ונעשים יותר ויותר עסוקים.

את אחת הזוויות האלה אנחנו מכנים 'אמפתיה'. חקר האמפתיה נמצא בשנים האחרונות בשיאו. מדענים חוקרים אותה אצל ילדים, שימפנזות, סטודנטים ואף ברמת הנוירון הבודד. רבי מכר מהללים אותה כפתרון הבלעדי לבעיותיה של האנושות. אין ספק שהתרחבות האמפתיה – תהליך שמעודדים אוריינות, טיולים וקוסמופוליטיות –  מסייעת להסביר חלק מהעניין. לאנשים אכפת יותר מהמחיר האנושי של מלחמות, והם עושים מאמץ גדול יותר למנוע אותן.

אבל אמפתיה לא יכולה להסביר את כל הסיפור. הדעה הרווחת היא שנוירוני מראה – המנגנון במוח שלנו שמשקף את רגשותיו של האחר – הם אלו שמייצרים אצלנו תחושת אמפתיה. אבל אותו מנגנון יכול לייצר גם אפקט הפוך. הוא נדלק כתוצאה מראה מצודד, קרבת דם, חברות, דמיון, חימודות וסולידריות – אבל נכבה או אפילו הופך לרגש הנגדי - כשישנה תחרות או תחושת נקם.

תחושת המוסר, עוד נושא מחקר לוהט בפסיכולוגיה, גם היא פחות רודפת שלום משנהוג לחשוב. אף חברה אינה מגדירה טוהר מידות רק על ידי הימנעות מאלימות. אינטואיציות מוסריות עולות גם מחששות כמו בגידה בקואליציה, פגיעה בקהילה והתנגדות לסמכות או העלבתה. כיוון שאנשים סבורים כי ענישה בעקבות עבירות מוסריות היא לגיטימית, הגדרה מרחיבה של המושג "מוסריות" קיבלה לאורך ההיסטוריה רשימה נרחבת של עבירות שבגללן מותר להעניש את החוטא באלימות: ביניהן הומוסקסואליות, פריצוּת, נשיאת השם לשווא, כפירה, חוסר צניעות וחילול סמלים קדושים.

כיוון שמוסריות מספקת לאנשים מניעים לפעולות אלימות שלא נושאות עבורם רווח מוחשי, לעתים קרובות יותר היא הבעיה ולא הפיתרון. אם מצרפים את כל מקרי הרצח שבוצעו בניסיון להשיג צדק, הנפגעים במלחמות דת ובמהפכות, האנשים שהוצאו להורג בגלל פשעים נטולי קורבנות והביצים שנשברו ברצח עם במטרה ליצור חביתה אוטופית, הם ודאי יעלו על מספר מקרי המוות מאכזריות טהורה ומכיבושים בלתי-מוסריים.

להערכתי, הגורם הפסיכולוגי החשוב ביותר לירידת האלימות הוא העלייה הדרמטית ביכולות הקוגנטיביות שלנו. חילופי הרעיונות, המלוטשים בידי השפה, מאפשרים לנו להבין את העולם טוב יותר ולערוך משא ומתן על ההסדרים החברתיים.

קצת קשה להאמין לכך שהפכנו לחכמים יותר. התרבות הפופולארית מגיעה לשיאים חדשים של טמטום, והשיח הפוליטי הפך למרוץ לתחתית. אנו חיים בתקופה של שבה רבים מאוד מסרבים להאמין לאבולוציה, קשקושי ניו-אייג' פורחים, וכן גם תיאוריות קונספירציה משונות וקווי ייעוץ של מגידי עתידות.

אבל כמה שנדמה לנו שרע המצב, הוא הרבה יותר טוב מזה שהיה קודם. נתונים חד משמעיים מראים כי החברות המודרניות הולכות ונעשות חכמות יותר, וכשכל יתר התנאים שווים, עולם חכם יותר הוא עולם פחות אלים.

מדוע היגיון מוביל לאלימות מופחתת? ההסבר הברור ביותר מתואר בציטוט של הסופר הצרפתי וולטיר, ש"מי שיכול לגרום לנו להאמין בשטויות יכול לגרום לנו לבצע מעשי זוועה". חשיפת האמת שמאחורי שטויות – כמו התפיסות שהאלים דורשים קורבנות, יהודים מרעילים בארות, אפריקאים הם פראים ומלכים שולטים הודות לזכות אלוהית – חותרת תחת ההיגיון.

היגיון יכול לגרום לאנשים לרצות פחות אלימות. הדבר אולי סותר את הטענה של הפילוסוף הסקוטי דייויד יום, ש"היגיון הוא, וצריך להיות, אך ורק העבד של התשוקות". ההיגיון בפני עצמו יכול לפרוש מפת דרכים לשלום או למלחמה, לסובלנות או לרדיפה, בהתאם למה שרוצה האדם החושב.

חיים על פני המוות

שני תנאים נוטים לקשר בין היגיון לאי-אלימות. הראשון הוא שהאנשים החושבים דואגים לרווחתם. הם מעדיפים לחיות ולא למות, לשמור על שלמות גופם ולבלות את חייהם בנוחות ולא בכאב. ההיגיון לא מאלץ אותם להחזיק בדעות הללו, אך כל תוצר של הברירה הטבעית – כל סובייקט ששרד את תהפוכות האנתרופיה מספיק זמן כדי להיות מסוגל לחשוב בהיגיון מלכתחילה – כנראה יחזיק בהן.

התנאי השני הוא שהאדם החושב יהיה חלק מקהילה של אנשים חושבים, היכולים להרחיב את רווחתם ולהבין זה את ההיגיון של זה. אין ספק שהומו סאפיינס אינו רק בעל חיים רציונלי, אלא יצור חברתי המשתמש בשפה. השילוב של אינטרסים אישיים וחברתיות עם היגיון יוצר מוסריות שבה אי-אלימות היא מטרה. אם סובייקט אחד אומר, "לא כדאי לך לפגוע בי", הוא גם מתחייב לאמירה "לא כדאי לי לפגוע בך", כיוון שההיגיון אינו מבדיל בין "אני" ו"אתה". על כן, ברגע שאתם מנסים לשכנע מישהו להימנע מפגיעה בכם בהסבר הגיוני מדוע לא כדאי לו, אתם מחייבים את עצמכם להימנע מפגיעה כמטרה כללית.

כמובן, בני האדם לא נוצרו עם היכולת לחשוב באופן מקורי. אנו צאצאיהם של קופי-אדם, בילינו מאות אלפי שנים בחבורות קטנות ופיתחנו תהליכים קוגניטיביים למען ליקוט וחיברות. רק בהדרגה, עם הופעת היכולת לקרוא ולכתוב, ערים, מסעות ארוכים ותקשורת, אבותינו יכלו לטפח את ההיגיון שלהם וליישם אותו במגוון רחב יותר של נושאים. כיוון שהרציונליות הקולקטיבית השתבחה עם הדורות, היא מדכאת ראייה לטווח קצר ודחפים חמומי-מוח לאלימות ומאלצת אותנו להתייחס למספר גדול יותר של סובייקטים כפי שהיינו רוצים שהם יתייחסו אלינו.

אין ספק שמדהים שלקח לנו זמן רב כל כך להבין זאת. מדוע הרציונליות האנושית הייתה זקוקה לאלפי שנים כדי להגיע למסקנה שיש אולי בעיה עם עבדות? או עם אלימות כפי ילדים, אונס נשים פנויות, חיסול עמים ילידיים, כליאת הומוסקסואלים או יציאה למלחמה כדי ללטף את הגאווה הפצועה של מלכים? אולי בני האדם הולכים ונעשים נחמדים יותר כיוון שהם הולכים ונעשים חכמים יותר.

מה קורה לאי.קיו. שלנו

בתחילת שנות השמונים לפילוסוף ג'יימס פלין מאוניברסיטת אוטגו בדנידין שבניו זילנד היה רגע של התגלות. הוא גילה שהחברות שמייצרות מבחני אי.קיו  נאלצות 'לנרמל' את הציונים מדי פעם. בהינתן אותה מערכת שאלות, נראה כי הנבחנים הולכים ומשתפרים מדור לדור. פלין בדק את תוצאות המבחנים בכל רחבי העולם, והתוצאה הייתה זהה בכל מדגם: ציוני האיי.קיו עלו באופן עקבי, עשור אחר עשור. אם מתבגר של ימינו היה חוזר בזמן לשנת 1910, ציון האיי.קיו. שלו היה 130. אם היו מעבירים את האדם הממוצע משנת 1910 לימינו, הציון שלו היה 70.

העלייה היא לא רק באינטליגנציה הכללית, הגורם התורשתי העומד מאחורי כל רכיבי האינטליגנציה (כמו אוצר מילים, אריתמטיקה וידע). היא חלה בעיקר בחשיבה מופשטת, כמו זיהוי הדמיון בין דברים ("מה משותף לקילוגרם ולסנטימטר?") ואנלוגיות ("ציפור היא לביצה כמו עץ ל...?"). הגורמים הסבירים ביותר לכך הם העלייה במשך החינוך ובאיכותו וחלחול החשיבה המדעית והאנליטית לחיי היומיום.

אבל האם התרחבות החשיבה ההגיונית אכן הורידה את שיעורי האלימות? חשבו על דבריהם של אישים גדולים מלפני מאה שנה, כמו תאודור רוזוולט שכתב: "לא הרחקתי לכת למחשבה שאינדיאני טוב הוא אינדיאני מת, אבל לדעתי הדבר נכון לתשעה מתוך עשרה אינדיאנים, ולא הייתי רוצה לבדוק מקרוב את העשירי", או ווינסטון צ'רצ'יל הצעיר, שביצע בשמחה מעשי זוועה במושבות הבריטיות באסיה ואפריקה וכתב: "אני שונא הודים. הם אנשים בהמיים עם דת בהמית". כיום אנחנו נדהמים מהמוסריות הממודרת של אותם אישים, אשר במובנים רבים היו נאורים בכל הקשור לגזע שלהם.

את הילדים של ימינו מעודדים להיפטר מהכללות מהסוג הזה. אנו מסבירים להם: "יש אינדיאנים טובים ויש אינדיאנים רעים, בדיוק כפי שיש אנשים לבנים טובים ורעים. אי אפשר לדעת אם אדם הוא טוב או רע רק לפי צבע העור שלו", או "כן, מה שהאנשים האלה עושים באמת נראה לנו משונה, אבל מה שאנחנו עושים נראה להם מוזר". הנחייה כזו אינה אינדוקטרינציה, אלא היגיון מודרך, המוביל את הילדים למסקנות שהם יכולים לקבל לפי הסטנדרטים שלהם, וההבנה הנובעת ממנו הופכת אצלם לטבע שני.

האם יש עדויות לכך שהשיפורים בחשיבה יכולים להפוך אותנו לפחות אלימים? לפי מדעי המוח הקוגניטיביים, לא רק המעגלים הלימביים האחראיים על הרגש הם המפעילים את המוסריות, אלא גם חלקים של הקורטקס הפרה-פרונטלי, האחראי על חשיבה מופשטת. לפי התיעוד ההיסטורי, התקדמויות רבות של האנושות נבעו מעולם הרעיונות. פילוסופים הכינו תדריכים זהירים נגד עבדות, רודנות, עינויים, רדיפה דתית, אכזריות לבעלי חיים, אלימות כלפי ילדים, אלימות כנגד נשים ומלחמות חסרות סיבה ממשית. הטיעונים שלהם הופצו בעלונים וברבי מכר ונידונו בהרחבה בסלונים ובפאבים, ואז בכנסים ובתי מחוקקים שיישמו רפורמות.

יש גם קשרים ישירים יותר בין היגיון ושלום. בממוצע, אם כל שאר הנתונים זהים,  אנשים עם יכולות גבוהות יותר בחשיבה הגיונית מבצעים פחות פשעים אלימים והם נוטים יותר להחזיק בגישה ליברלית-קלאסית, כמו התנגדות לגזענות ואפליית נשים.  ובממוצע, כל עוד שאר הנתונים זהים, חברות עם רמות גבוהות יותר של הישגים חינוכיים ואינטלקטואליים פתוחות יותר לדמוקרטיה ויש בהן שיעורים נמוכים יותר של מלחמות אזרחים.

תומכי ההיגיון ותשורותיו, כמו מדע, טכנולוגיה ודמוקרטיה חילונית, כבר לא חשים שעליהם להתגונן. הקשר בין הרע ביותר במאה העשרים למיטב שבה תמיד היה גס, והגיע הזמן לבחון אותו מחדש לאור ההיסטוריה הסטטיסטית. כמעט שבעים שנה לאחר הזוועות של המחצית הראשונה של המאה העשרים, אנו רואים שהן לא היו בגדר סטנדרט נורמאלי חדש - ושהן לא בישרו על הרע שעוד עתיד לבוא, אלא היו שיא מקומי. האידיאולוגיות שמאחוריהן היו ירושות מהדורות הקודמים שהגיעו בסופו של דבר לפח הזבל של ההיסטוריה, ואידיאל זכויות האדם האוניברסאליות, שהיה נראה לאבותינו דביק או מבולבל, הפך לעמדה הנפוצה בימינו.

הכוחות שמאחורי ההיגיון לא מושכים אותנו לכיוון אחד, כמובן, והם גם לעולם לא יובילו אותנו לאוטופיה. אבל ההיגיון תרם לנו מעבר לשיפור הבריאות, הניסיון והידע שלנו – באופן הניתן לכימות, הוא הפך את העולם למקום פחות אלים.

תרגמה: יעל כהנא