היום בעד, מחר נגד: הבחירות הן הזדמנות לדרוש אחריות מנבחרי הציבור

בשיטה הפוליטית הנוכחית, כנסת ישראל פשטה את הרגל. מהרבה בחינות. את הביסוס הכי טוב לטענה הזו יכולים לספק נבחרי הציבור בעצמם, שבכל מעבר מספסלי האופוזיציה אל חיק הקואליציה או להפך הם משנים את דעתם ב־180 מעלות.

הנה כמה דוגמאות מקריות. השנה היתה 2008. חודש מרץ. ממשלת אולמרט בשלטון. במליאת הכנסת עולה להצבעה בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית: להשוות את שכר חיילי הסדיר לשכר המינימום. מדובר בהצעת חוק בעלת עלות אדירה למדינה. אי לכך, חברי הקואליציה מתנגדים להצעת החוק, אולם היא עוברת בכל זאת ברוב דחוק של 41 מול 38. מבוכה לקואליציה. מי התנגדו לחוק? כל חברי הקואליציה דאז - ח"כים מקדימה, מהעבודה, מש"ס וממפלגת הגמלאים. ומי תמכו? חברי האופוזיציה - אנשי סיעת הליכוד, בהם יו"ר האופוזיציה דאז בנימין נתניהו והח"כים יובל שטייניץ, גלעד ארדן, לימור לבנת ואחרים - והח"כים של ישראל ביתנו, מרצ וסיעות אחרות.

חיילים. עוד לא מקבלים שכר מינימום צילום: שאטרסטוק

הצעת החוק אמנם לא התקדמה, אך תוך ארבע שנים בלבד, ב־2012. חודש יולי. ממשלת נתניהו השנייה בשלטון. שוב עולה להצבעה בקריאה טרומית במליאת הכנסת הצעת חוק פרטית להשוות את שכר חיילי הסדיר לשכר המינימום. עלות הצעת החוק אסטרונומית. אי לכך, חברי הקואליציה מתנגדים לה. ומי בדיוק במתנגדים? ח"כים מהליכוד, שרק לפני ארבע שנים תמכו בהצעת חוק דומה - השרים גלעד ארדן, לימור לבנת, בוגי יעלון - וכן חברי ישראל ביתנו שגם תמכו בהצעה בעבר. למעשה, הואיל והצעת החוק עלתה להצבעה בדיוק בחודשיים הבודדים שבהם קדימה היתה חלק מהקואליציה, גם הח"כים מטעמה התנגדו להצעה. אף שאם זה היה קורה חודש קודם לכן, או מאוחר יותר, הם היו מצביעים ודאי בעד ההצעה. אך הצעת החוק נפלה ברוב גדול.

שכר חיילי הסדיר מעולם לא הושווה לשכר המינימום, משום שהצעת החוק לא הצליחה להתקדם מעבר לקריאה הטרומית ההיא ב־2008. גם מי שהגיש אותה, ח"כ עמיר פרץ, לרגע לא חשב ברצינות שהיא תתקבל ותהפוך לחוק, משום שהיא עולה יותר מדי כסף, שאיש לא טרח להגיד מהיכן להביא. הפרט הזה, כמובן, לא מנע ממנו להגיש את ההצעה.

הזגזוג של הפוליטיקאים חוצה מפלגות וסיעות

קחו למשל את יובל שטייניץ וגדעון סער. בינואר 2004, עת שטייניץ וסער היו חלק מן הקואליציה בממשלת שרון, הם הצביעו נגד הצעת חוק פרטית למתן דמי אבטלה לעצמאים. שלוש שנים וחצי מאוחר יותר, ביולי 2007, שטייניץ וסער כבר יושבים בספסלי האופוזיציה. הצעת החוק למתן דמי אבטלה לעצמאים חוזרת (בגרסה דומה מאוד), ושטייניץ וסער משנים את עמדתם ומצביעים בעדה. שטייניץ וסער המשיכו לתמוך בהצעת חוק דומה נוספת באפריל 2008. והנה, רק שנה לאחר מכן, ביולי 2009, כששטייניץ וסער החליפו ספסל והפכו לשרים, הצעת החוק למתן דמי אבטלה לעצמאים חזרה, ופתאום הם התנגדו לה. איזה קסם.

התופעה הזו כמובן לא בלעדית לח"כים מן הליכוד אלא היא חוצת סיעות ומפלגות. כך למשל, חברי סיעת ישראל ביתנו תמכו ביוני 2008 בהצעת חוק פרטית שמטרתה לשריין תוספת תקציבית קבועה לסל הבריאות, שלא תישחק. באותה תקופה, ישראל ביתנו כבר לא ישבה בקואליציה של אולמרט, ולכן תמכה בהצעת החוק שיש לה משמעות תקציבית של מיליארדי שקלים מדי שנה. שלוש שנים מאוחר יותר חברי ישראל ביתנו התנגדו במליאת הכנסת להצעת חוק זהה. ההבדל? בהצבעה המאוחרת יותר הם כבר היו חלק מן הקואליציה (בממשלת נתניהו).

לדרוש גיבוי תקציבי לכל הבטחה של פוליטיקאי

העובדה שלנבחרי הציבור יש הרגל לשנות את דעתם מהקצה אל הקצה בסוגיות כלכליות עקרוניות רק בהתאם להשתייכותם באותו רגע לקואליציה או לאופוזיציה, מלמדת על כמה דברים. ראשית, כפי שיודע כל ילד, הבטחות של פוליטיקאים הן משהו שכדאי לקחת בעירבון מוגבל. שנית, הגשת הצעות חוק פרטיות וניהול קרב פוליטי סביבן היא מעין הצגה שתוצאותיה לרוב מוכתבות מראש, ובכל זאת נבחרי הציבור מתעקשים להמשיך לשחק בה. ושלישית, העובדה שחברי הכנסת יכולים להגיש כמעט כל הצעת חוק שהיא, גם כזו שתקבע כי כל אזרחי המדינה יקבלו מדי שנה תוספת שכר של 5,000 שקל - מבלי שתהיה להם אחריות לעגן את הדברים במציאות, או להציג מקורות תקציביים - הופכת את כל העניין לפארסה שלא ברור למי יש עניין להמשיך ולקיים אותה. דבר אחד ברור. בשיטה הפרלמנטרית הקיימת אין לציבור הישראלי סיבה אמיתית להאמין שנבחרי הציבור, האנשים שבידיהם הציבור הפקיד את המנדט לנהל את חייו הציבוריים ולעצב את עתידו ועתיד ילדיו, יעשו את הדבר שלשמו נבחרו.

ההתנהלות הפרלמנטרית הבעייתית הזו גם אינה מאפשרת לציבור לבחון ביום הבוחר את התנהלות נבחרי הציבור בקדנציה החולפת ולהכריע אם הוא מעוניין לתת להם מנדט לקדנציה נוספת, או שמא עליהם לשלם את המחיר הציבורי ולהסתלק מהזירה.

ציבור ישראלי מודע יותר צריך לדרוש יותר

סדרי העדיפויות האמיתיים של הממשלה הבאה, כמו של כל ממשלה, ייקבעו רגע לאחר היבחרה, במסגרת ההסכמים הקואליציוניים שתחתום עליהם. עד לאותו הרגע הפוליטיקאים יפריחו לחלל האוויר כמות בלתי נתפסת של סיסמאות והבטחות.

בעידן שאחרי מחאת קיץ 2011, כשהציבור הישראלי מודע יותר למה שקורה סביבו במישור החברתי־כלכלי, נוצר חלון הזדמנויות לשנות את השיטה, או לפחות חלק ממנה. זו ההזדמנות לדרוש תשובות ברורות. לברר, למשל, מה תפיסת עולמה הכלכלית של כל מפלגה - האם תגדיל את הוצאות הממשלה או תקטין אותן והציבור יצטרך לשלם על צרכיו מכיסו הפרטי?

אם הציבור ידרוש, הח"כים לא יוכלו עוד להבטיח חינוך לכל, בריאות לכל, ביטחון לכל, מבלי להצביע על האופן שבו ניתן להשיג את היעדים האלה. וליתר דיוק, מי שמציע להגדיל את הסיוע לזקנים, לשפר את מערכת הבריאות, ולפתח את התחבורה הציבורית - שיתכבד בבקשה ויגיד על חשבון מה או מי הוא מתכוון לעשות את זה. אחרת, יואיל נא שלא להבטיח, ואז גם לא יתבקש לקיים.