פסק דין שעולה על סכום חלקיו
אחרי שרעידת האדמה תדעך ייוותרו כאן פרקליטי מדינה, מבקר וכמה תובעים שיצטרכו לתת דין וחשבון על חציית הקו שבין להט לתאווה, על אי־הפרדת עיקר מטפל ועל דימוי של מפלצת שיצרו לראש ממשלה מכהן
1. מיד לאחר שזלגו מהאולם הידיעות על הזיכויים, החלה התחרות על הכותרת, ובראש כיכבה "רעידת אדמה". אותה אדמה שרעדה בזמנו מתיאורי השחיתות המפלצתיים של אהוד אולמרט נעה עתה לכיוון הפרקליטות, בין חשבון נפש מערכתי לבין מסקנות אישיות של פרקליט המדינה משה לדור.
קריאה בוחנת יותר של פסק דינם של השופטים מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל תספק תחמושת מפורטת לדיון על סבירות מהלכיה של התביעה. ובכל זאת, ניתן לומר שהיא צעדה צעד אחד רחוק מדי. בפרשת ראשונטורס היא ייחסה לאולמרט זדון מזימתי בתכנון שיטתי של הונאה וגניבה מסדרת ארגונים. אפילו ספק סביר לא חלף במוחה. נכון, נוצרו חוסרים, אבל אולי סביר והגיוני לייחס אותם לבלגן ולא לכוונת מרמה. אולמרט, בעיני התביעה, נחשב מאז ומתמיד לקומבינטור, לחמדן, ליהיר, אפילו לכזה שמודעותו וזהירותו לוקות בחסר, אבל לייחס לו מרמה מכוונת, עושק שיטתי של ארגונים שבלב הסנטימנט הישראלי כיד ושם, אקים ועל"ה?
אהוד אולמרט ושולה זקן אחרי הכרעת הדין צילום: אי פי אי
ההגנה, וכאן מגיעות מחמאות לעו"ד נוית נגב, מוטטה את התזה הזו כשהוכיחה שלא היתה שיטה, שהיתה הפרדה בין נסיעות ציבוריות ופרטיות ושאפילו הפתקים שעליהם שרבט אולמרט לא הוכיחו מודעות לחיובי היתר ובוודאי לא ליצירה במרמה של עודפים.
בפרשה זו צמחו ראיות ההגנה מתוך החומר שהיה בפני התביעה, וההבדל הוא בפתיחת הפריזמה. התביעה הצטמצמה בעודפים שנוצרו ב־17 נסיעות, וההגנה האירה את המכלול כולו: גם את הנסיעות שהסתיימו בחוסרים, גם את המורכבות - ובצדה הבלגן - בתכנון וגביית תשלומי הנסיעות, ובעיקר את האחריות האישית־פלילית של אולמרט עצמו למתווה כולו. לא שיטה, לא מודעות ובעיקר, קבעו השופטים, "אין בראיות שהוצגו כדי לקבוע במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי כי גרסת הנאשם אינה אפשרות סבירה".
2. העדות המוקדמת של טלנסקי הדיחה למעשה את ראש הממשלה מכיסאו. משפטנים הגונים וניטרליים, אפילו תביעתיים באופיים, ביקרו וגינו את "כיפוף" החוק כדי לאפשר עדות מוקדמת בנסיבות ההן. חשבון הנפש מונח עתה לא רק לפתחה של הפרקליטות, אלא גם לפתחם של שישה שופטים (שלושה במחוזי ושלושה בעליון בערעור) שאישרו ללדור את העדות המוקדמת. עכשיו התברר, אם נקצין לרגע, שהמערכת המשפטית חוללה מהפכה פוליטית והדיחה ראש ממשלה.
התובע אורי קורב כינה בהרצאות (ללא אישור) את השופטים "חמורים", והתנצל. פרקליט המדינה לדור השחיר את אולמרט בראיון עיתונאי והתנצל. שניים אלה, שליחי ציבור מסורים וקנאים, מונעים מהלהט שיש לברך עליו אבל גם להיזהר ממנו, כי הוא הופך למסוכן כשמתמכרים לו. בפרשה זו הם חצו כמה גבולות שמן הסתם ראוי שייבדקו על ידי גוף הביקורת על הפרקליטות. חובה להפריד: את הזיכוי אין לזקוף לחובתם, אבל חלק מההתנהלות בהחלט. ההחלטות שהפילו ראש ממשלה - העדות המוקדמת של טלנסקי שגובתה בין היתר ברמז הנבזי כאילו נשקפת לעד סכנה פיזית מידי אולמרט ואנשיו, ייחוס השחיתות השפלה לאולמרט בראשונטורס וגם עיבוי כתב האישום בזנבות טפלים (העטים, ההלוואה, האזנות הסתר של זקן) שכל ייעודם לעבות את האישום, להשחיר את הנאשם ולהגביר את הסיכוי לחלץ הרשעה בכל מחיר.
המען לחשבון נפש ממשיך גם לצמד הבא: מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס והיועץ המשפטי לשעבר מני מזוז. מעולם לא היה כאן מבקר מדינה שהתביית כטיל מונחה על זנבו של ראש ממשלה. יותר מעשרה דו"חות הוא כתב עליו, בכל נושא אפשרי: דירות, עטים, כספים, בנק לאומי ועוד. את הדו"חות הוא שיגר לתקשורת וליועץ המשפטי לממשלה. מזוז התעלם מרובם, אבל לבסוף קרס מהלחץ והתניע את המנגנון הפלילי בכיוונו של אולמרט.
זיכויו של אולמרט לא מתעלם מפגמים שהתגלו בהתנהלותו, אבל מבחן האישום וההרשעה הוא בספק הסביר, בהסברים, בהגיון הדברים. סביב אולמרט רוחש תמיד כסף שמקורותיו המגוונים מגרים את בלוטות החשד והחקירה, אבל הפרקליטות העדיפה לא לשעות להסברים הכשרים. היא העדיפה תמיד את ההסבר הפלילי המשחיר, ובעיקר התמכרה לדימוי המפלצתי של אולמרט שטופח על ידה בידי מבקר המדינה, בידי דו"ח וינוגרד ובידי חלקים ניכרים בתקשורת ששתו בצימאון כל הדלפה וכל פרשנות מוסמכת של התביעה.
3. ההרשעה בפרשת מרכז ההשקעות עניינה בהכרעה משפטית נורמטיבית. משמעותה היא שבוצעה עבירת הפרת אמונים ברגע שאולמרט טיפל בקליינטים של עו"ד אורי מסר, שלא היה רק שותפו בעבר אלא איש סודו ומנהל ענייניו באותה עת. אולמרט קרא לכך אחרי הכרעת הדין "אי־תקינות פרוצדורלית". במהות הוא צודק, אין כאן שחיתות או הטיה של החלטה מקצועית לטובת אותם לקוחות. בית המשפט קבע שלא הוכח פגם מושחת בהחלטות עצמן.
ומצד שני, אולמרט גם טועה - מדובר באי־תקינות פלילית, לא רק פרוצדורלית. אלא שהשלכותיה מתגמדות אל מול העוצמה הדורסנית שגויסה בכתב אישום זה.
ועוצמה זו, מכלול שעולה על סכום חלקיו, עובתה שלא לצורך בסעיפי המרמה כלפי מבקר המדינה בנושאי העטים וההלוואה מג'ו אלמליח. וגם זה חומר למבקר הפרקליטות העתידי: להנחות את הפרקליטות להתרכז באישומים המרכזיים ולהניח לטפלים. אישומי העטים וההלוואה וכמובן האישום ההזוי מכולם - האזנות הסתר שמהן זוכתה כמובן שולה זקן.
4. הרשעתה של שולה זקן אל מול זיכויו של אולמרט בפרשת ראשונטורס מעלה תהייה. למה היא ולא הוא?
בית המשפט נותן לכך הסבר כפול: ראשית, כשבחרה בזכות השתיקה היא חיזקה את הראיות נגדה, וגם מדובר היה בראש גדול ועצמאי (לא סתם מזכירה כפי שקבע השופט חיים לי־רן, שהרשיע אותה בפרשת רשות המסים), שהיה קרוב ומודע יותר לעודפים שהצטברו.
בית המשפט קטע את שרשרת האחריות הפלילית בין הראש (אולמרט) לידיים (זקן), והכניס לפרופורציה את הדרישה לייחס אחריות פלילית לשר בגין לוגיסטיקות שניהלו עוזריו.
5. אתמול היה חופש בהולילנד. השופט רוזן נעתר לבקשת עו"ד רועי בלכר, מפרקליטי אולמרט, וביטל את יום הדיונים כדי להקל מעט מהלחץ על אולמרט. לא כדאי ולא ראוי שביום הכרעת הדין תצוץ עוד עדות של ש"ד שקושרת את אולמרט לשוחד.
מה השפעת הזיכוי בירושלים על סיכויי אולמרט בתל אביב? מובן שאין קשר בין הפרשות, אבל על פניו נראה שחומר הראיות בהולילנד חלש מהחומר שלא הספיק בטלנסקי ובראשונטורס. אולמרט הואשם בשוחד, אבל לא כזה ששולשל לכיסו אלא חולק למוטביו: אורי שטרית, שולה זקן ויוסי אולמרט. הכסף אליהם ממוסמך, והקשר לאולמרט הרבה פחות. השוחד לאולמרט מעוגן אך ורק בדברי עד המדינה, שגודל ההטבות שקיבל עבור עדותו עומד ביחס הפוך לאמינותו, ואילו אמינותו של אולמרט בהחלט קיבלה רוח גבית אתמול.
