$
מוסף כלכליסט

8 הערות על פטריות, ריריות ועיתונות

אורן הוברמן 10:1302.04.12

לפני כשבועיים העלה הבלוגר יהודה בלו השגות כלפי עובדות שונות שפורסמו בכתבה "על מה פטריות חושבות?". להלן סיכום הבדיקה שערכתי בנוגע לטענותיו:

 

1. פטרייה או רירית?

 

הכתבה נפתחת בתיאור ניסוי משנת 2000 שבו נבחנו תנועותיו של אורגניזם מסוג Slime mold (שתואר בכתבה כפטריית עובש) בתוך מבוך שבו הוחבא מזון.

 

הטענה שעלתה היתה שהניסוי כלל אינו שייך לכתבה, שכן האורגניזם הוא רירית פלסמודית ולא פטרייה. בלו כתב: "הרירית הפלסמודית היא יצור המשתייך למיקטוזואה (Mycetozoa) ואילו הפטריות למיניהן שייכות לממלכת הפטריות (Fungi). זהו הבדל עצום, שווה ערך לטענה כי רקפת עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, אינה בעל חיים, אלא משתייכת לממלכת הצומח".

 

שוחחתי בשבוע שעבר עם ד"ר סגולה מוצפי, מהמכון המחקר הביוטכנולוגי מיג"ל שבגליל, במטרה להבין את מהות ההבדל בין שתי צורות החיים. "בהגדרות הקלאסיות של עולם החי, בכל ספרי הביולוגיה, בכל האוניברסיטאות, בכל מאגרי הנתונים, ה-Slime molds נמנו עד לאחרונה עם ממלכת הפטריות", אמרה מוצפי, "ראו בהן פטריות לכל דבר ויש הרבה מדענים שעדיין מגדירים אותן כך. יש לכך נימוקים טובים: צורת הגידול שלהן דומה, יכולתן לייצר נבגים במחזור החיים אופיינית לפטריות וכן גם הדרך שבה ה-Slime mold יוצרת את גוף הפרי שלה. למעשה כמעט כל מחזור החיים שלה דומה לזה של פטרייה. זו הסיבה שמיקולוגים תמיד חקרו את ה-Slime mold יחד עם פטריות אחרות, ועדיין נוהגים כך".

 

אבל בהגדרות טקסונומיות מעודכנות ה-Slime mold נמצאת היום בקבוצה ששמה מיקטוזואה, מחוץ לממלכת הפטריות.

מוצפי: "לא הייתי מתרגשת מענייני ההגדרות בעולם הירודים. הן נוטות להיות דינאמיות מאוד. ההגדרות הטקסונומיות שאתה מדבר עליהן מבוססות על השוואת רצף הדנ"א בין הפטריות השונות. בעקבותיה, חלק מהחוקרים הציעו להפריד את עולם הפטריות המסורתי לשלוש ממלכות, כאשר השם 'פטריות' (Fungi) נותר לקבוצה אחת מתוך השלוש. נכון להיום חלק ניכר מהמדענים מסכים לחלוקה, ורואה ב-Slime molds קרובי משפחה של הפטריות, אבל לא לגמרי פטריות אמיתיות. עם זאת, כל הנושא שנוי במחלוקת גדולה וישנם ויכוחים אינסופיים בין החוקרים לגבי חלוקת עולם הפטריות לתתי הקבוצות ולאן ה-Slime mold באמת שייכת. גם הקבוצה החדשה שציינת, מיקטוזואה, קשורה לתפיסה שראתה ביצורים האלה פטריות לכל דבר. משמעות המילה 'מיקטוזואה' היא שילוב בין המילה פטרייה ביוונית, מיק, לניידות, זואה".

 

האם אכן יש הבדלים של שמים וארץ בין היצורים?

מוצפי: "הגדרות חד משמעיות והבדלים 'של שמים וארץ' לא מתאימים בשום דרך למקרה הזה. עולם הפטריות מגוון מאוד וההגדרות של יצורים מהממלכות הקרובות משתנות כל הזמן בהתאם לשינויי תפיסה או שינויי טכנולוגיה בעולם המדעי. בניגוד לממלכת החיות והצמחים קירות הממלכות כאן דקים מאוד. יצורים מהסוג הזה נכנסים ויוצאים מקבוצות וממלכות כל הזמן. ה-Slime mold אפילו בעייתית במיוחד במובן הזה, ולכן עד היום היא נופלת בין הכיסאות במובן הטקסונומי".

 

האם היית מכניסה את ה-Slime mold לכתבה שעוסקת בפטריות?

"אני הייתי מכניסה. כאמור, הדיון על הגדרת ה-Slime mold נראה לי, במקרה הטוב, שולי".

 

השורה התחתונה: ה-Slime mold נמצאת על הקו האפור של ממלכת הפטריות, והגדרתה שנויה במחלוקת ולא תמיד חד משמעית בתוך השיח המקצועי בענף. הערה על השאלה הטקסונומית תתווסף לכתבה המקורית. עם זאת, בעיניי מקומו של הניסוי בכתבה רלבנטי וראוי.

 

2. תיאור הניסוי הראשון

 

בתיאור הניסוי הראשון שנערך ב-Slime mold כתבתי: "כאילו הריחה מרחוק את הסוכר, היא החלה לשלוח אל המבוך זרועות ולחפשו. קוּר הפטרייה התפצל בכל צומת, וקורים שהגיעו למבוי סתום פנו פניית פרסה וניסו את מזלם בפניות אחרות. בתוך כמה שעות קורי הפטרייה מילאו את מסדרונות המבוך, ועד סוף אותו יום מצאה אחת משלוחות הקורים את דרכה לסוכר".

 

כלפי התיאור הועלו מספר טענות:

 

הטענה הראשונה היתה שה-Slime mold אינה מפרישה קורים.

 

אני מעדיף לא להיכנס לדיון הטכני בהגדרות של קורים וזרועות (בעולם ה-Slime mold הם מכונים בדרך כלל "עורקים"), אך בפועל האורגניזם התרחב בפיתולי המבוך לכיוון המזון, ואז צמצם את נוכחותו בכל נתיב שלא הוביל למזון.

 

לפי הטענה השנייה נגד תיאור הניסוי, ה-Slime mold לא הריחה ממרחק את המזון שהונח במבוך. ובלו אף הוסיף – "גם לא הריחה בכאילו".

 

שאלתי בשבוע שעבר את ד"ר אנה מריה פיור-דונו מאוניברסיטת גריפסוולד בגרמניה, החוקרת את התנהגות ה-Slime mold, איך האורגניזם יודע שיש בסביבתו מזון. זוהי תשובתה: "מילת המפתח בתהליך הזה היא chemotactism - ניווט כימי. הם נעים לכיוון חומרי מזון שהם חשים ממרחק ומתרחקים מרעלים באותו האופן".

 

הטענה השלישית היתה שבפרסום הרשמי של הניסוי תואר כי במבוך פוזרו מספר פיסות של ה-Slime mold, ולא אחת.

 

נעשו מספר גרסאות של הניסוי, עם מספר חתיכות ופיזור שונה במבוך. גם בחלק מהשחזורים שנעשו היתה רק חתיכה אחת ובאחרות יותר מ-20.

 

הטענה הבאה היתה שה-Slime mold נהגה בסך הכל "כמו פיסות בצק שמרים שתפחה עד שמילאה את כלי הקיבול". שאלתי את הביו-פיסיקאי פרופ' אשל בן יעקב מאוניברסיטת תל אביב אם יש מקום להשוואה המדוברת. "זו אמירה מגוחכת של מי שאינו מבין דבר בתחום", ענה. "שמרים מהסוג שהוא מדבר עליו לא מסוגלים לנווט את דרכם למזון ובטח לא למצוא את הנתיב היעיל ביותר אליו".

 

הטענה האחרונה היתה כי מקור המזון בניסוי לא היה סוכר כפי שנכתב.

 

אתעלם לרגע מהקטנוניות ואציין שעל פי המתואר במחקר שפורסם ב"נייצ'ר" הכוונה היא לסוכר שהופק מאצות אגר המעורבב עם שיבולת שועל.

 

השורה התחתונה: תיאור הניסוי בכתבה מדויק.

 

3. תיאור הניסוי השני

 

בניסוי השני שתואר בכתבה הוכנסה חתיכה מה-Slime mold שהשתתפה בניסוי הראשון לתוך מבוך זהה וריק. הטענה בכתבה היתה שה-Slime mold "זכרה" את הדרך ומצאה מיד את הדרך היעילה ביותר לסוכר. תחילה פורסמה טענה כי "בדיתי" את הניסוי, ומאוחר יותר נכתב כי רק ציטטתי את חוקר הפטריות פול סטמץ, והוא ש"בדה" את הניסוי.

מקורו של תיאור הניסוי השני הוא אכן ציטוט ישיר מפיו של סטמץ שנאמר לי בראיון טלפוני שערכתי עמו. על עיקרי הדברים חזר גם בראיון שנתן למגזין "Wilder Quarterly".

 

סטמץ במעבדת הפטריות שלו סטמץ במעבדת הפטריות שלו צילום: MCT

 

סטמץ הוא פיגורה מרכזית, מוכרת ומוערכת מאוד בעולם חובבי הפטריות. יש לו תואר במיקולוגיה וביולוגיה מאוורגרין סטייט קולג', הוא כתב שישה ספרים על פטריות (המפורסם שבהם, "איך פטריות יכולות לעזור בהצלת העולם", הוא הספר הפופולרי ביותר באמזון בתחום הפטריות), ובחודש פברואר 2010 קיבל את מדליית הנשיא של הארגון האמריקאי לשיקום אקולוגי. הוא חבר מערכת בכמה מכתבי העת היוקרתיים ביותר בעולם בתחום הפטריות, ביניהם International Journal of Medicinal" Mushrooms". הוא גם הבעלים של חברה שברשותה יותר מ-20 פטנטים הקשורים לגידול ושימוש בפטריות, בעיקר לצרכים רפואיים. לאורך השנים פורסמו עליו כתבות פרופיל מקיפות בפאסט-קומפוני וסלון.קום. בהרצאה הפופולרית שנשא ב-TED בשנת 2008 צפו יותר ממיליון איש. אני מתקשה להאמין לטענה שהוא שרלטן. ספק בלבי אם יש עיתונאי שיראה בו מרואיין לא מהימן מספיק בנושא.

 

כשסטמץ סיפר לי על הניסוי, זו היתה הפעם השנייה ששמעתי עליו. הוא תואר באוזני לפרטי פרטים כשבועיים קודם לכן על ידי אלינוער שביט, לשעבר נשיאת האגודה המיקולוגית של ניו יורק. כשדיברתי השבוע פעם נוספת עם שביט היא אמרה שגם היא שמעה את הסיפור מסטמץ עצמו, בהרצאה שנתן. בשבוע שעבר שלחתי מייל לסטמץ בבקשה שיעביר לי סימוכין לניסוי. הוא הבטיח שיאתר אותם וישלח לי, אך עד כה לא עשה זאת.

 

השורה התחתונה: סטמץ היה אכן המקור היחיד שלי לגבי אותו ניסוי. אני סבור שלאור הרזומה המבוסס שלו היה ניתן להסתמך על דבריו, אבל ראוי היה שאציין זאת. בשיחה נוספת שנערכה עם נקאגאקי הוא הבהיר כי הניסוי השני שפורט בכתבה לא נעשה במעבדתו. הניסוי הראשון והשלישי נערכו על ידו, והם גם אלו שפורסמו בכתבי עת מדעיים. אדגיש כעת בכתבה המקורית שתיאור הניסוי השני התבסס על תיאורו של סטמץ.

 

4. פטריות מפרקות פלסטיק

 

בכתבה תוארה פטרייה שנמצאה בסיור סטודנטים מאוניברסיטת ייל ביערות האמזונס, אשר התגלתה כמסוגלת לפרק פלסטיק. בלו טען שהתיאור אינו מדויק: "הסיפור אינו אלא ספקולציה מרנינה... הניסויים נערכו בארצות הברית ולא בסיור מחקרי בלב האמזונס; לא היה זה גילוי מקרי, כפי שאולי משתמע מן הכתבה ב'כלכליסט', אלא מחקר מתוכנן היטב".

 

ובכן, לטענות הללו אין כל ביסוס. הפטריות אכן נמצאו כמפרקות פלסטיק יעילות ונחקרות עתה באחת המעבדות הנחשבות בעולם בתחום הביו-כימיה באוניברסיטת ייל. גם הדיווח על הסיור באמזונס מדויק לגמרי. התיאור האמור נמסר לי בראיון טלפוני על ידי ד"ר קורי קסרו, אחת החוקרות שהשתתפו בסיור. התיאור מופיע גם בידיעה על הגילוי במגזין "פאסט-קומפני".

 

השורה התחתונה: התיאור בכתבה מבוסס ומהימן. לא ברור על מה בוססה הביקורת, לא כל שכן מאין שאובה הנימה המתלהמת שלה.

 

5. פטריות ורדיואקטיביות

 

בכתבה תיארתי זן של פטרייה שניזונה מקרינה רדיואקטיבית ועשויה לסייע בטיהור אזורים נגועים בקרינה.

 

בלו טען: "מאז ראשית הכתב ומאז החלו המחקרים ברדיום, לא נודע על שום פטרייה שתשמש לטיהור אזורים נגועים בזיהום רדיואקטיבי. אין פטרייה כזאת, וגם אין רירית כזאת. זהו סיפור ספקולטיבי לחלוטין...".

 

הדברים הבאים נאמרו לי בשיחת טלפון על ידי האחראית על המחקר בפטרייה, פרופ' קייט דדצ'ובה מאלברט איינשטיין קולג': "הפטריות הללו ממירות את הקרינה לאנרגיה שהן צורכות בעצמן, ובדרך סופגות חלק מהחלקיקים הרדיואקטיביים. אנחנו בוחנים עכשיו שני דברים מעניינים בהקשר הזה. מתברר שמשום שהפטריות האלה ניזונות מהקרינה, הן גדלות לכיוון שלה. יוצא שבדרך הן סותמות את כל המעברים, ולא נותנות לקרינה לעבור הלאה, למקורות מים למשל. הדבר השני שאנו בוחנים הוא גידול כמויות גדולות מאוד מהפטריות האלה בסביבת מקומות שנפגעו מקרינה. הפטריות בולעות את חלקיקי החומר הרדיואקטיבי, ואז אתה יכול לגלח את השכבה העליונה של האדמה יחד עם הפטריות ויש לך אדמה נקייה".

 

השורה התחתונה גם כאן היא שהתיאור בכתבה מבוסס ומהימן. הוא מגיע ישירות מפיה של מובילת המחקר בפטרייה. הביקורת הנחרצת, חרף דימוייה הציוריים, אינה יותר מדעה אישית שגויה.

 

6. האינטרנט של הפטריות

 

בהמשך לטענותיו של בלו על כך שלפטריות אין באמת חיבור לאינטרנט, חשוב לי לציין כי המילה "אינטרנט" בכתבה היא מטאפורה לרשת ההזנה והתקשורת המורכבת של פטריות מתחת לאדמה. מובן שאין לפטריות אינטרנט מהסוג שבני אדם משתמשים בו, וברור שלא כך נטען בכתבה. מדובר בצורת חיים שהיא גם רשת יעילה של שיתוף מידע, ללא מוח מרכזי אך עם תחכום רב. אופן הפעולה המורכב של הרשת הזו מתואר בכתבה, והמטאפורה היא חלק מהתיאור הזה. לא היתה כוונה לרמוז שיש להן גישה לגוגל, טוויטר או לפייסבוק. למרות שזה בהחלט היה יכול להסביר כמה דברים.

 

7. משהו על עיתונות 

גם כל שאר הניסויים שתוארו בכתבה מדויקים: מתיאור הניסוי שהראה כי ה-Slime mold מצליח לבנות תוואי יעיל לרכבת התחתית של טוקיו, דרך הפטרייה שתוארה כבעלת פוטנציאל להוזיל ייצור דלק ביולוגי נקי ונחקרת באוניברסיטת ייל ועד הפטריות המשתלטות על מוחן של נמלים ומנווטות אותן בהתאם לצורכיהן.

 

כשבלו טען כי "הפריך" את כתבת הפטריות כולה הוא מעט התבלבל בחישוב. למעשה, היו לו טענות בנוגע ל-10% מהטקסט (400 מילה מתוך 4,320 מילים בכתבה). מתוכן נותרו שנויות במחלוקת כ-100 מילים. למרות התרגשותו הרבה, בלו לא הפריך דבר. לכל היותר הוא מצא אולי שגיאה בכתבה.

 

איני טוען כמובן שעיתונאים אינם יכולים לטעות. הם עלולים ואף טועים לעתים קרובות. אפילו ב"ניו יורק טיימס" קשה למצוא כתבת מגזין מכובדת שלא מתווספים לה בזנבה, בשלב כזה או אחר, הערות, ביאורים ותיקוני שגיאות. ללמוד נושאים חדשים לגמרי, לאתר בפינצטה את המעניין ביותר, ואז לייצר מכל זה טקסט קוהרנטי שהוא גם קריא וגם מלמד משהו חדש על העולם – זהו תהליך שכולו פוטנציאל לטעויות. וזה נכון בעיתונות מדע בדיוק כפי שזה נכון בעיתונות כלכלית, פוליטית או צבאית.

 

כל עיתונאי רציני עושה ככל האפשר כדי לצמצם את הטעויות הללו. אני משתדל לערוך ראיונות ארוכים עם אנשי המקצוע הטובים ביותר שאני מצליח להגיע אליהם, בארץ ובחו"ל. אני מקפיד לקרוא את כל הכתבות שאני יודע שנכתבו על הנושא כמו גם חלק מהספרים הרלבנטיים, ואני מנסה להצליב כל פיסת מידע שאני נחשף אליה בפעם הראשונה לפחות משני כיוונים. במהלך העבודה על כתבת הפטריות, לדוגמה, ראיינתי למעלה מ-10 חוקרים בתחום. עם חלקם שוחחתי רק כדי לקבל רקע כללי ולאמת פרטים ממקורות אחרים.

 

אני מאמין שעבודת הבלוגרים (וגולשים בכלל) בתיקון שגיאות היא חשובה מאין כמוה. היא מסייעת לנקות את האינטרנט מדיסאינפורמציה ומעוררת דיון מבורך. בסופו של דבר, זה טוב לכל המעורבים. אבל זה לא אומר שלא נדרשת מעט צניעות וזהירות גם מצד המבקרים. טעות בכתבה היא הדבר האחרון שכתב מייחל לו. שמו חתום על הדברים. יש הרבה טעם רע כאשר המבקר חוגג אותה.

 

אין לי דבר כלפי יהודה בלו, החובה היחידה שלי היא כלפיכם, הקוראים שלי. זכיתי להכיר אתכם באלפי טוקבקים, מיילים והודעות בפייסבוק. פגשתי קהל איכותי, סקרן ומפרגן ואני מאושר לדעת שאתם מקדישים לי דקות יקרות מזמנכם. אני מבטיח שאמשיך להקפיד על דיווח מדויק, כפי שאני גם מבטיח שטעויות קטנות כגדולות עוד מחכות לי. אם אמצא כאלה אתקנן מיד.

 

8. אפילוג: האם אכן אין כחול בתנ"ך?

 

השבוע פרסם בלו ביקורת נוספת, הפעם על כתבה קודמת שלי שכותרתה "למה אין כחול בתנ"ך?". הכתבה התבססה במלואה על מחקרו של ד"ר גיא דויטשר על הנושא והוא מרואיין בה באריכות. דויטשר הוא מתמטיקאי ובלשן בוגר אוניברסיטת קיימברידג' ומחברם של שלושה ספרים על בלשנות. ספרו האחרון, "בראי השפה", שבו פורסם המחקר המדובר, נכנס לרשימת הספרים הטובים ביותר של 2010 של "האקונומיסט", "הניו יורק טיימס" ו"הפייננשל טיימס".

דויטשר חוקר את הנושא שעמד במרכז הכתבה שנים רבות, ובכל זאת לבלו הספיקו ימים בודדים כדי ללמוד את התורה כולה ואף לסתור אותה בו במקום, בליווי סדרת טיעונים פסבדו-מנומקת. "מזה זמן רב לא קראתי כתבה רצופה בטעויות, אי-דיוקים, חצאי-אמיתות ופה ושם גם דברי הבל גמורים, כמו זו", כתב.

 

אתייחס לטענה המרכזית שלו. "נתברר לכם כי בניגוד למסופר בכלכליסט" הוא כותב, "המילה כחול מופיעה בספר יחזקאל, פרק כ"ג: וְאַף, כִּי תִשְׁלַחְנָה לַאֲנָשִׁים, בָּאִים, מִמֶּרְחָק–אֲשֶׁר מַלְאָךְ שָׁלוּחַ אֲלֵיהֶם, וְהִנֵּה-בָאוּ, לַאֲשֶׁר רָחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ, וְעָדִית עֶדִי".

 

כבר במהלך העבודה לכתבה, שאלתי את דויטשר על משמעות המילה "כחלת" בפסוק המדובר. זו היתה תשובתו: "המשמעות המקורית של כוחל, באכדית גוחלו, בעברית כוחל, היא אבקת האנטימון - אבקה שחורה המשמשת לאיפור העיניים. פירוש הביטוי 'כחלת עיניך' הוא 'השחרת את עינייך'. שום מילת צבע אחרת לא קיימת בתנ"ך במשמעות כחול".

 

כדי לקבל זווית נוספת על העניין, שוחחתי בזמנו גם עם הכימאי פרופ' צבי קורן ממכללת שנקר, הנחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם לצבעים בעולם העתיק. "אני חוקר את מקורם של חומרי הצבע בממצאים ארכיאולוגיים באמצעות הטכנולוגיות הכימיות המודרניות, המסוגלות לפענח מיליארדית של ננו-גרם של מולקולת צבע" הסביר קורן. "ברור לנו היום שהדברים שהתייחסו אליהם בתנ"ך ככחלת או תכלת הם בפירוש לא כחול. לפי ממצאים ארכיאולוגים תכלת היא בכלל סגול".

 

לבלו היו עוד טענות ותיקונים רבים. העברתי את הפוסט שלו בשבוע שעבר לסקירתו של ד"ר דויטשר. הוא קרא בעיון את הדברים ושלח את התגובה הבאה: "הבחור מבלבל את המוח".  

בטל שלח
    לכל התגובות
    x