• תפריט
22.3.12

לונלי פלאנט

למגזר המרתק בעולם קוראים סינגלטונים - אנשים שחיים לבד ומנהלים משק בית של אדם אחד, פשוט כי ככה טוב להם. הם משכילים, מבוססים, מאושרים ולא רוצים שייכנסו להם לחיים. בעולם שבו כולם מחוברים כל הזמן, הם מסבירים, זאת הדרך היחידה למצוא מפלט. כך קורה שבמדינות המערב הם מהווים כבר כשליש ממשקי הבית, והם רק הולכים ומתרבים

קים קלווֶרט, יפהפייה בשנות ה־40 לחייה, יושבת בחצר שופעת הצמחייה של ביתה בסנטה מוניקה, קליפורניה, לבושה בפשטות אופנתית, ולצדה מימי, התוכית שלה. בעבר היתה עיתונאית ועבדה בתעשיית הדוט.קום, והיום היא יזמית אמידה, שחיה לבד ושונאת שמגדירים אותה רווקה. "זאת מילה עם אסוציאציות איומות", היא אומרת לבן שיחה, אריק קליינברג, "שגורמת לי לחשוב על אנשים נואשים שלא יכולים להשיג דייט. אני מעולם לא הייתי כזאת".

קלוורט דווקא היתה נשואה לפני 15 שנים, וזה היה אסון. "כשהתחתנתי פתאום הרגשתי שאני צריכה לדווח למישהו לאן אני הולכת, עם מי אני, מתי אחזור. זה כמו להיות ילדה שוב. הכרתי את בעלי שנים ותמיד אהבתי לדבר איתו, אבל אחרי שהתחתנו פתאום רציתי להעיף אותו מחוץ לחיי".

 

אין לה שום כוונה להתנצל על כך שהיא בחרה לחיות לבד. מבחינתה, זה הסידור הטוב ביותר. "אני אוהבת לחיות לבד ואני אוהבת את חיי", היא מצהירה. "יש לי חברים נהדרים, אני אקטיבית, מעורבת ועובדת בעבודת חלומותיי. אני אוהבת את הזמן שלי לבד ולהיות אני, בלי פשרות. אני לא צריכה 'חצי שני' כדי להיות שלמה, אני שלמה. וכן, אני אוהבת גברים, רומנטיקה ואינטימיות, והם הרבה יותר טובים אחרי שמורידים מסדר היום את נושא הנישואים. אנשים כמוני הם היום הרוב החדש".

 

מארה"ב עד סין, סינגלטונים

 

זה נכון. לפני חודש פרסם פרופ' אריק קליינברג, סוציולוג מאוניברסיטת ניו יורק, את הספר "Going Solo", שכותרת המשנה שלו היא "על העלייה יוצאת הדופן וכוח המשיכה המפתיע של החיים לבד". זהו ספר מטלטל שמעורר מחשבה חדשה על הכיוון שאליו הולך העולם: קליינברג מתאר בו כיצד נוצרה שכבה גדולה כל כך של אנשים שבוחרים לחיות לבד, ומציג נתונים מדהימים שאסף במחקר שארך שבע שנים. ב־1950 22% מהאמריקאים המבוגרים היו רווקים, ו־9% ממשקי הבית כללו אדם אחד - רק אחד, בלי ילדים או מבוגרים אחרים בבית. היום יותר מ־50% מהאמריקאים רווקים, וב־28% ממשקי הבית יש רק אדם אחד. 31 מיליון אמריקאים, כמעט אחד מכל שלושה, חיים לבד. הרוב הן נשים, 17 מיליון, לעומת 14 מיליון גברים. וזאת לא הרפתקה של ילדים. הקבוצה הכי גדולה היא 15 מיליון נשים בנות 64-35. רק 5 מיליון מאלה שגרים לבד - "סינגלטונים", כמו שקליינברג קורא להם - הם צעירים בני 34-18. בערים הגדולות בארצות הברית המספרים גבוהים עוד יותר. בניו יורק ובוושינגטון, למשל, שיעור הסינגלטונים עומד על כ־50% ממשקי הבית.

 

במדינות אחרות בעולם שיעור הסינגלטונים גבוה מבארצות הברית: במדינות סקנדינביה, למשל, 40%-47% ממשקי הבית כוללים רק אדם אחד, בגלל מדיניות הרווחה הנרחבת. אפילו ביפן, שם החיים מאורגנים סביב המשפחה, 31% ממשקי הבית כוללים אדם אחד, ובערים הגדולות השיעור גבוה יותר.

 

 המגמה ניכרת גם בבריטניה (34%), באיטליה (29%) וברוסיה (25%). והמדינות שרושמות בשנים האחרונות את הצמיחה הכלכלית המרשימה בעולם רושמות גם את הצמיחה הגבוהה ביותר בשיעור הסינגלטונים - בברזיל עומד כבר שיעורם על 10%, בהודו 3%, וגם בסין הם מתרבים.

 

חברת המחקר יורומוניטור מעריכה שב־2006 מספר משקי הבית של סינגלטונים בעולם כולו עמד על 212 מיליון, לעומת 153 מיליון ב־1996 - זינוק של 33% בעשור.

 

 

בישראל השמרנית הם חמישית

 

בישראל התמונה דומה. לפני נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בראשית שנות השישים רק 4% מהאוכלוסייה חיו לבד; היום מדובר ב־8%. כשבוחנים את משקי הבית (רק הפרטיים, לא כולל אנשים שחיים בקיבוצים או במוסדות), עולה כי ב־1970 12.7% ממשקי הבית הורכבו מאדם אחד, ב־1980 עלה שיעורם ל־13.9%, וב־2010 זינק ל־17.9%. למעשה, מספר משקי הבית הסינגלטוניים גדל משנות השישים פי 6.5, בעוד מספר כל משקי הבית גדל רק פי 4 באותה תקופה. בקרב משקי הבית היהודיים, לפני 30 שנה 14.8% היו סינגלטונים, ב־2010 כבר מדובר ב־20%. במילים אחרות - חמישית מהיהודים בישראל חיים לבד.

 

"זאת תופעה מאוד מעניינת. אנחנו רואים גידול מהיר במספר האנשים שחיים לבד, אבל לעומת מדינות אחרות ישראל במקום די שמרני ומסורתי", מסבירה שושי אינהורן גרברצ'יק, ראש גף משקי בית, נישואים ופריון בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. "הממוצע ב־OECD קרוב ל־30% ממשקי הבית, גבוה מישראל ב־10%. בפרמטרים רבים כמו פריון, גירושים, נטייה לגור לבד וגודל משק בית ממוצע ישראל עוברת שינויים, אבל לעומת מדינות אחרות היא די שמרנית".

 

אינהורן גרברצ'יק מזהה סינגלטונים בארץ בשלבים השונים של החיים - ובכל שלב מסיבות אחרות. "אף שנוטים קודם כל לחשוב על צעירים בהקשר הזה, בני 34-18 הם רק 18% מהקבוצה הזאת. צעירים דוחים נישואים והקמת משפחה לטובת לימודים וקריירה, ורוב הסינגלטונים בגיל הזה הם גברים. הגיל הממוצע לנישואים ראשונים בארץ עלה ב־38 שנים (מ־1970 עד 2008) מ־25 ל־27.5 אצל גברים ומ־21.7 ל־24.7 אצל נשים. בגילאי הביניים (64-35) יש עלייה בשיעור הנשים שגרות לבד אבל עדיין יש יותר גברים, גם רווקים וגם גרושים - גם שיעור הגירושים בישראל עולה, אף שהוא עדיין לא גבוה יחסית לעולם.

 

"בגיל 65 המאפיינים משתנים. 45% מהאנשים שחיים לבד, הקבוצה הכי גדולה, הם בני 65 ומעלה, והם בעיקר נשים. כשליש מהנשים בנות 65 ויותר גרות לבד, ומחציתן (54%) אלמנות. ההשערה היא שזה נובע מכך שתוחלת החיים שלהן גבוהה, ונשים גם נוטות להינשא לגברים מבוגרים מהן. כמו כן מחקרים מראים שנשים נוטות פחות לנישואים שניים, ולכן נשארות לבד".

 

מה מאפיין את האנשים שחיים לבד?

"בשביל לגור לבד צריך אפשרות כלכלית וחברתית. בקרב הצעירים רואים שהם יותר משכילים, לשיעור גבוה מהם יש השכלה גבוהה, ורבים מהם עובדים במקצועות חופשיים ואקדמיים. לפי מחקר שלנו מלפני כמה שנים, יש יותר ייצוג למוצא ישראלי ופחות ליוצאי אסיה ואפריקה. מעבר ליכולת הכלכלית, זה קשור לנורמות ולפתיחות כלפי עצם הרעיון לגור לבד. באוכלוסייה היהודית זה מקובל פי ארבעה מבאוכלוסייה הערבית. שם לא מקובל שצעיר שלא נישא יעזוב את הבית למגורים עצמאיים, וקשישים שהתאלמנו עוברים לגור עם המשפחה המורחבת".

 

 

הגלגל הזה כבר לא יתהפך

 

המעבר לחיים לבד הוא מגמה שמשנה את העולם, לא פחות. הנתונים והספר של קליינברג שעוסק בהם כבר זכו לסיקור נרחב בכל העולם, כולל במות נרחבות ב"ניו יורק טיימס", "הוול סטריט ג'ורנל" ו"וושינגטון פוסט". בתחילת מרץ המגזין "טיים" אפילו הקדיש גיליון מיוחד ל"עשרת הרעיונות שמשנים את חיינו כרגע" - והראשון ברשימה היה חיים לבד.

 

יש כאן תהליך כפול, משולב: התפיסה הציבורית של אנשים החיים לבד השתנתה, ובמקביל גדל מספר הסינגלטונים. התהליך הזה מביא למרכז הזירה תופעה שעד היום לא התעכבנו עליה. "חיינו כך בצורה אינטואיטיבית, ומעולם לא עצרנו לחשוב על זה", אומר פרופ' קליינברג בראיון ממשרדו באוניברסיטת ניו יורק. "מעולם לאורך ההיסטוריה לא חיו כל כך הרבה אנשים לבד, זאת דרך חדשה לחלוטין שקיימת רק60-50 שנה. בעבודה על הספר הרגשתי כמו אנתרופולוג שמגלה אי ועליו אנשים שמעולם לא נחקרו", הוא אומר וצוחק. "כולנו ידענו את זה, חיינו בתוך זה, אבל לא הבנו את ממדי התופעה. ואני לא רואה את הגלגל מתהפך; אולי אם הכלכלה תתרסק לחלוטין, מדיניות הרווחה תתמוטט ואנשים לא יוכלו להרשות לעצמם לגור לבד. אבל עד שזה יקרה, עוד ועוד אנשים ימשיכו לחיות לבד".

 

קליינברג עצמו, שבעבר היה סינגלטון והיום גר עם אשתו וילדיו בניו יורק, מודה שנרתע מעיסוק בנושא. לפני עשור הוא פרסם ספר על גל החום בשיקגו ב־1995, שהביא למותם של 700 בני אדם. בתחקיר לספר הוא גילה שמאות מהקורבנות חיו לבד ומתו לבד. הגופות המרקיבות שלהם התגלו ימים ארוכים אחרי שנשמו את נשימתם האחרונה. זה קרע את לבו, וכשפנו אליו מקרן רוברט ווד ג'ונסון והציעו לו לחקור את תופעת האנשים שחיים לבד, קליינברג סירב. הנושא הכאיב לו מדי. לקח קצת זמן, והוא הבין שיש עוד זוויות לחיים לבד, שונות לחלוטין, והוא צלל לעומק העניין. במשך שבע שנים קלייינברג ועוזרי המחקר שלו ראיינו יותר מ־300 סינגלטונים, ניתחו מחקרי שוק וספרות אקדמית, שוחחו עם גורמי ממשל, אדריכלים, רופאים ואנשי מקצוע נוספים, הבינו את שורשי השינוי - והגיעו למסקנה שבניגוד למה שהיה נהוג לחשוב בעבר, הסינגלטונים אולי חיים לבד, אבל אינם בודדים.

 

נורית דיין (31), כפר סבא. עורכת תוכן, רווקה. "במגורים עם שותפים תמיד צריך לתת דין וחשבון ולהתחשב, זה לא תמיד חוסך כסף, והנפש משלמת משהו שאי אפשר לכמת בכסף. בניגוד ללא מעט חברות שלי, לא חיכיתי  לבן זוג כדי לצאת מהבית. אשמח לחיות עם בן זוג, אם ייכנס מחר מישהו לחיי זה יהיה אדיר, אבל זה לא משהו שאני עמלה עליו ולא אתפשר בשביל זה" נורית דיין (31), כפר סבא. עורכת תוכן, רווקה. "במגורים עם שותפים תמיד צריך לתת דין וחשבון ולהתחשב, זה לא תמיד חוסך כסף, והנפש משלמת משהו שאי אפשר לכמת בכסף. בניגוד ללא מעט חברות שלי, לא חיכיתי לבן זוג כדי לצאת מהבית. אשמח לחיות עם בן זוג, אם ייכנס מחר מישהו לחיי זה יהיה אדיר, אבל זה לא משהו שאני עמלה עליו ולא אתפשר בשביל זה" צילום: תומי הרפז

 

בגלל פלייבוי, בגלל הפמיניזם

 

כדי להבין את עומק השינוי צריך לזהות את נקודת ההתחלה שלו, והיא נמצאת לא כל כך מזמן, רק בשנות השישים של המאה ה־20. הערים הגדולות החלו אז להתמלא באנשים שרצו להצליח, להתרחק מהמשפחות שלהם ולהתנסות בדברים חדשים. אחד מהם היה החיים לבד, אופציה נועזת לתקופתה.

 

גברים התאהבו בסגנון החיים של הרווק הנחשק, שחי בדירה משלו עם בר מאובזר, יצירות אמנות, מערכת סטריאו ומיטת קינג סייז. כן, חיים ברוח "פלייבוי". יו הפנר, האיש שחי כך ושטף בסגנון החיים הזה כל עמוד מעמודי המגזין שלו, נהג לומר שהוא לא רוצה שהעורכים שלו יתחתנו ויפתחו רעיונות על חיים ביחד ועל משפחה. הקוראים התמסרו לרעיון בקלות.

 

במקביל נולדה האשה החכמה, השאפתנית והמחודדת, שרוצה להצליח בזכות עצמה, ומתעקשת ללמוד, לעבוד ולנהל חיים עצמאיים. "זה חלק אדיר מהסיפור", אומר קליינברג. "תראי את סעודיה - זאת מדינה עשירה, אבל כמעט אף אחד לא גר שם לבד".

 

הנשים והגברים האלה הקדישו את זמנם לפיתוח קריירה ולהתעשרות. "יש פה סיפור כלכלי גדול, של רוח חופשית ושגשוג. אנשים גרו לבד פשוט כי הם יכלו להרשות את זה לעצמם כלכלית. אבל יש כל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות ואנחנו לא עושים, אז ההסבר הכלכלי לא מספק".

 

הסבר נוסף הוא מהפכת הגירושים. בעבר אנשים התחתנו צעירים ונפרדו רק במותם, גם אם הנישואים מיררו את חייהם. "היו אומרים שאם תתחתן הכל יהיה בסדר, כל הבעיות שלך ייעלמו ותהיה מאושר יותר ועשיר יותר", אומר קליינברג, "אבל החיים הרבה יותר מורכבים מזה. רוב האנשים עדיין מתחתנים, אבל כשמשהו לא עובד יש אופציה אחרת, וחיים לבד נהפכו לדרך מרגשת ומקובלת. היום אנשים לא מוכנים לחיות עם האדם הלא נכון, כי הם יודעים שאין דבר בודד יותר מלהיות בנישואים גרועים". כך, כמחצית מהנישואים בארצות והברית ויותר מכ־15% מהנישואים בישראל מסתיימים בגירושים, ומשחררים המוני אנשים, באמצע החיים, ולפעמים לראשונה בחייהם - למגורים לבד.

 

נוסף על גירושים, היום רבים מתחתנים מאוחר, או בוחרים להישאר רווקים. הכל הולך בקוד המוסרי החדש, שלפיו אדם מחויב לדאוג רק לעצמו. "פולחן האינדיבידואליזם הוא שינוי שעבר כל העולם המודרני ונוגע לחברות בכל העולם, מיפן וישראל ועד קנדה וארגנטינה. הוא אפילו הגיע למקומות כמו סין, הודו וברזיל", אומר קליינברג, ומסביר שבמסגרת הפולחן הזה החירות, הגמישות והבחירה האישית נהפכו לערכים המקודשים. ועם הדגשים הללו והמחויבות של אדם רק לעצמו, החיים לבד נהפכו לאופציה מתאימה במיוחד.

 

איתמר בן עמי (32), ירושלים. עורך דין, רווק. "אני חלק מהביצה של קטמון, סצינת ה'סרוגים' הירושלמית. אלה חיים נוחים וטובים ומספקים, יש סביבי המון חבר'ה באותו מצב, אז אני לא לבד. מארח הרבה, מתארח הרבה, ובסופו של יום חוזר לפינה השקטה שלי. יש לי משרד פרטי, וכשהעבודה דורשת ממך את כל היום, בסופו אתה צריך שקט. הבית הוא מפלט" איתמר בן עמי (32), ירושלים. עורך דין, רווק. "אני חלק מהביצה של קטמון, סצינת ה'סרוגים' הירושלמית. אלה חיים נוחים וטובים ומספקים, יש סביבי המון חבר'ה באותו מצב, אז אני לא לבד. מארח הרבה, מתארח הרבה, ובסופו של יום חוזר לפינה השקטה שלי. יש לי משרד פרטי, וכשהעבודה דורשת ממך את כל היום, בסופו אתה צריך שקט. הבית הוא מפלט" צילום: מיקי אלון

 

כשכל ילד גדל בחדר משלו

 

כל אלה ההסברים הסוציולוגיים המתבקשים. אבל קליינברג גילה בדרך גם הסבר מפתיע: הנורמה של הורים ממעמד הביניים שכל ילד חייב חדר משלו. ב־1960 היו במשפחה אמריקאית ממוצעת 2.4 ילדים ו־0.7 חדרי שינה לילד. ב־2000 המשפחות קטנו ל־1.9 ילדים, ולכל ילד היו בממוצע 1.1 חדרים. גם המגמה הזאת היא כלל־עולמית, וקליינברג זיהה אותה באנגליה, צרפת, גרמניה, איטליה, קנדה, יפן ומדינות נוספות.

 

עם חדר משלהם והורים שעובדים שעות ארוכות, הילדים של היום מבלים הרבה מאוד זמן לבד. הסוציולוגית אנט לארו מצאה שמאז שלכל ילד יש חדר משלו, "למעט זמנים שבהם המשפחה יושבת יחד לארוחה, וזה קורה אחת לכמה ימים, נדיר שההורים והילדים נמצאים באותו חדר". ההורים מטפחים את האינדיבידואליות של הילדים שלהם, באמצעות פיתוח המיומנויות שלהם באינספור חוגים, החדרת הרעיון שהם מיוחדים - ובחדר משלהם. "זה אחד הדברים החביבים ביותר שגיליתי", מספר קליינברג. "הילדים האלה גדלים עם היכולת להיות לבד, הם אוהבים את זה, ואז הם הולכים לקולג' ודורשים חדר פרטי לעצמם". בכמה קולג'ים סיפרו לו שאחד מקשיי ההסתגלות של סטודנטים בשנה הראשונה הוא ללמוד לחיות עם שותף לחדר במעונות, דבר שהם לא עשו מעולם. אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בוושינגטון די.סי, שמציעה במעונות חמישה חדרי יחיד בלבד, קיבלה 286 בקשות מסטודנטים שרצו לגור בהם ב־2008; כדי לענות על הביקוש, היא החליטה לבנות עוד 300 יחידות פרטיות.

 

הילדים מרוויחים או מפסידים מלגדול לבד?

"גם וגם. הרווח הוא שהם מוכנים יותר לעולם שבו כל כך הרבה אנשים חיים לבד. שמעתי סיפורים מאנשים שמעולם לא חיו לבד ואז כשהתגרשו או התאלמנו היה להם מאוד קשה. מצד שני, אנחנו צריכים ללמוד לחיות ביחסים אינטימיים".

 

אחרי הנחיתה אל החיים המשותפים בקולג', הסטודנטים מסיימים את הלימודים ואז גרים עם שותפים, עד לרגע שבו יש להם מספיק כסף לחזור לברירת המחדל - לגור לבד. ג'סטין, אחד המרואיינים של קליינברג, סיפר כי אהב לגור עם שותפים אחרי הקולג'. הוא הרגיש כמו ב"חברים" או ב"שלושה בדירה אחת". אבל אחרי חמש שנים הוא הרגיש שחיי החברה בבית נהפכו לנטל ושהוא זקוק לפרטיות. בסוף שנות ה־20 לחייו הוא שכר את הדירה הראשונה שלו לבד, בדאונטאון ניו יורק. "עכשיו אני לא יכול לדמיין לגור עם שותפים, זה פשוט לא בוגר", אמר.

 

דבורה שפיר (84), בית יצחק. חקלאית לשעבר, בפנסיה 11 שנה, מתנדבת, אלמנה מאז 1967. "אני הרבה שנים חיה לבד, וזה לא מבחירה. בארץ, מטבע הדברים, יש הרבה אלמנות. זה לא כיף, וההתחשבות לא תמיד הכי גדולה מכל הצדדים. יש חוסר רגישות של מוסדות, אפילו של משרד הביטחון, אבל אני עסוקה ופעילה ויש הרבה אפשרויות, בעיקר למי שנייד" דבורה שפיר (84), בית יצחק. חקלאית לשעבר, בפנסיה 11 שנה, מתנדבת, אלמנה מאז 1967. "אני הרבה שנים חיה לבד, וזה לא מבחירה. בארץ, מטבע הדברים, יש הרבה אלמנות. זה לא כיף, וההתחשבות לא תמיד הכי גדולה מכל הצדדים. יש חוסר רגישות של מוסדות, אפילו של משרד הביטחון, אבל אני עסוקה ופעילה ויש הרבה אפשרויות, בעיקר למי שנייד" צילום: תומי הרפז

 

הסטיגמה משתנה, החופש גדל

 

"שלושה בדירה אחת" ו"חברים" היו מהאיקונים התרבותיים שבנו את התפיסה החברתית של המגורים המשותפים כחיים אידאליים. במקביל נבנו סטיגמות על אלה החיים לבד, חלקן קשות מאוד, שבאופן טבעי הקשו על התרחבות התופעה. במחקר שנעשה ב־1957, למשל, יותר ממחצית מהמשיבים טענו שאנשים שאינם נשואים הם "חולים", "לא מוסריים" ו"נוירוטים"; רק שליש היו ניטרליים כלפיהם. במחקר דומה מאמצע שנות השבעים, רק לשליש היו דעות שליליות כלפי רווקים, וחצי מהמשיבים היו ניטרליים. היום, כשיש יותר רווקים, אלמנים וגרושים מנשואים, איש לא טורח לשאול אם מקבלים אותם. ובכל זאת, עדיין יש סטיגמות שמתייגות את החיים לבד כמי שמסרבים להתבגר, נרקיסיסטים, בליינים, חסרי מנוחה ומחויבות - או כאנשים בודדים שחייהם מורכבים ממזון מהיר, רביצה מול הטלוויזיה ומנה גדושה של מרמור.

 

"יש היום סטיגמות - פחות מבעבר, ויותר ממה שראוי", אומר קליינברג. "הרי אנשים בוחרים בדרך החיים הזאת. גם אם הם התגרשו שלא ביוזמתם הם לא חייבים לגור לבד, יש עוד אפשרויות. הם יכולים למצוא שותפים, לגור עם בני משפחה, עם ההורים, עם הילדים שלהם, עם חברים. בישראל אפשר ללכת לקיבוץ. אבל הם בוחרים לגור לבד, גם אם זה קשה, ומוכנים לשלם על זה פרמיה, כי לגור לבד זה יותר יקר".

 

למה הם כל כך רוצים לחיות לבד?

"כי הם חופשיים לעשות מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים. יש להם שליטה על הזמן והמקום שלהם. יש להם הזדמנות להיות לבד, לאגור כוחות, לגלות מי הם ומה נותן משמעות לחייהם".

 

ומה עם הבדידות?

"את יודעת, אם את מתחתנת את בודדה, וגם אם לא תתחתני תהיי בודדה. החיים לא קלים, הם יותר מורכבים מזה. אנשים שחיים לבד מתמודדים עם אתגרים, אבל אנשים שחיים מתמודדים עם אתגרים נקודה. האנשים שראיינתי אהבו את דרך החיים שלהם. אולי הם ישנו אותה אם יפגשו את האדם הנכון, אבל הם לא יעברו לגור עם האדם הלא נכון רק כדי לגור עם מישהו".

 

בעז רקוץ' (30), גבעתיים. פעיל חברתי, רווק. גר לבד מאז שהשתחרר משירות קבע. "זה נוח, לחיות את החיים שלי כמו שאני מבין אותם. כולנו רוצים זוגיות וחיים משותפים, כשזה יגיע זה יהיה בסדר, אבל בלי להתפשר. זה מכניזם שמזין את עצמו: אנשים שחיים לבד חושבים, 'מה, אני אכניס עכשיו מישהו הביתה?'. לפעמים זה שאתה גר לבד 'עוזר' לשמר את זה שאתה רווק" בעז רקוץ' (30), גבעתיים. פעיל חברתי, רווק. גר לבד מאז שהשתחרר משירות קבע. "זה נוח, לחיות את החיים שלי כמו שאני מבין אותם. כולנו רוצים זוגיות וחיים משותפים, כשזה יגיע זה יהיה בסדר, אבל בלי להתפשר. זה מכניזם שמזין את עצמו: אנשים שחיים לבד חושבים, 'מה, אני אכניס עכשיו מישהו הביתה?'. לפעמים זה שאתה גר לבד 'עוזר' לשמר את זה שאתה רווק" צילום: תומי הרפז

 

חיים ברשת, מועילים למשק

 

הטיעון שעליו קליינברג חוזר בספר שוב ושוב הוא שאסור לבלבל בין חיים לבד לבדידות. הוא מצא באופן מובהק כי דווקא אלה שחיים לבד מנהלים חיים חברתיים עשירים מאוד, והמדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות מעסיקים אותם יותר. ואמנם, לטכנולוגיה יש חשיבות מכרעת בצמיחת מגזר הסינגלטונים.

 

מחקר של מכון Pew מצא שהם משתמשים כבדים באינטרנט ובמדיה החברתית, אבל גם מחוץ לחיים אונליין יש להם רשת חברתית רחבה ומגוונת. הם יוצאים יותר לבלות, משתתפים באירועים ציבוריים, הולכים לחוגים, לשיעורי אמנות או מוזיקה, מתנדבים. למעשה, הם עושים את כל זה כפליים מאנשים שחיים בזוגיות.

 

"אנשים נורא מוטרדים מהאפשרות שיש לנו יחסים רומנטיים ומלאי תשוקה עם מכונות במקום זה עם זה, והם לא מצליחים להבין שהמדיה החברתית מסייעת לרוב האנשים להיפגש עם אחרים פנים אל פנים", אומר קליינברג. "אנשים שחיים לבד משתמשים במדיה כדי לתקשר זה עם זה. הם לא נרקיסיסטים או אנוכיים, הם מקיימים חיים חברתיים יותר מנשואים".

 

ויש עוד עניין: "הסינגלטונים הם גם כוח קנייה גדול מאוד. הם הסיבה לכך שהערים נהפכו למקומות כל כך מרגשים". לפי הנתונים שהוא מציג, הסינגלטונים מתדלקים את הכלכלה האמריקאית: הם אחראים לכשליש מההוצאה הצרכנית בארצות הברית, 1.6 טריליון דולר. ההוצאה השנתית שלהם לנפש עמדה ב־2010 על כ־34 אלף דולר, לעומת 23 אלף דולר לנפש במשפחות עם ילדים.

 

אורלי מאוטנר (47), הרצליה. אדריכלית פנים, אמא לשניים, גרושה. "עכשיו אני בוחרת לגור לבד, ומחר אני יכולה לבחור אחרת, עם אותם עצמאות וחופש. חיים לבד מחדדים את היכולת לבחור. זאת הזדמנות להכיר בכוחות שלך ולנצל כל שנייה. בחיים לבד קורים המון דברים טובים. לבד לא חייב להיות אומלל, כמו שביחד לא חייב להיות שמח" אורלי מאוטנר (47), הרצליה. אדריכלית פנים, אמא לשניים, גרושה. "עכשיו אני בוחרת לגור לבד, ומחר אני יכולה לבחור אחרת, עם אותם עצמאות וחופש. חיים לבד מחדדים את היכולת לבחור. זאת הזדמנות להכיר בכוחות שלך ולנצל כל שנייה. בחיים לבד קורים המון דברים טובים. לבד לא חייב להיות אומלל, כמו שביחד לא חייב להיות שמח" צילום: תומי הרפז

 

תרומת הרווקות לשוק הנדל"ן

 

כל עוד הם חיים בדירות שכורות, הסינגלטונים יכולים לתפוס את עצמם כמי שנמצאים בשלב ביניים שיכול להשתנות בכל רגע, וכך גם תופסת אותם הסביבה. המסמור הגדול של עצמם כסינגלטונים מגיע כשהם קונים דירה משל עצמם, לגמרי לבד. בדרך כלל מדובר בנשים, שקניית הדירה היא עבורן כמו טקס מעבר לבגרות. לפי נתוני האיגוד הלאומי האמריקאי של סוכני הנדל"ן, ב־1981 רווקות היו 10% מהאמריקאים שקנו דירות, וב־2009 עלה שיעורן ל־21% מהקונים. כלומר חמישית מצרכני הנדל"ן הם נשים רווקות. חלקם של גברים רווקים בשוק, אגב, היה רק 10%; הם מראים עניין מועט בהתחייבות לכל דבר, כולל בית, מסביר קליינברג. בישראל, אגב, עלתה הסוגיה לסדר היום כחלק מהשיח החברתי ומחאת הדיור של הקיץ האחרון: אחת הטענות החוזרות ונשנות היתה שבונים כאן רק דירות למשפחות - מ־3 חדרים ובדרך כלל בעיקר 4 ו־5 חדרים, גדולות ויקרות, ולא מכוונים לקהל היעד של הסינגלטונים.

 

קימברלי היא דוגמה מובהקת לפלח השוק הצומח של סינגלטוניות נד"לניות. היא עובדת בתעשיית הסרטים, בסוף שנות ה־30 לחייה, גרה בניו יורק. בראשית שנות ה־30 שלה, כשמצאה את עצמה לבד, היא עברה התמוטטות. "זה לא היה המקום שרציתי להיות בו", סיפרה לקליינברג. אבל כעבור שלוש שנים החליטה לקנות דירה; היא בעצם הבינה שהיא לא מחכה יותר לזוגיות שתקפיץ אותה לשלב הבא בחיים, אלא הולכת אליו בגאון בעצמה. "מעולם לא חשבתי שאקנה דירה לבד, כי לא רציתי לתלות וילונות לבד. תמיד חשבתי שאעשה את זה עם בן זוג שאוהב", הסבירה. אבל כשכבר עשתה זאת, כל החיים השתנו. היא התחילה להתאמן, הצטרפה לקבוצת רכיבה על אופניים, הורידה 15 ק"ג, שיפצה את הדירה ויצרה מרחב לאירוח ארוחות ערב. היא אספה חברים חדשים, יצאה לבלות, ואפילו פתחה כרטיס באתר היכרויות - צעד שבעבר נמנעה ממנו בבעתה, כי חשבה שזה אומר שהיא לוזרית. לאחרונה היא פנתה לארגון "אמהות יחידניות מבחירה" והיא שוקלת לעשות ילד לבד, בלי להתפשר על בן זוג.

 

גבריאל בוקובזה (37), ירושלים. פסיכולוג ומרצה באוניברסיטת תל אביב, רווק. "גרתי עם שותפים, בקומונה, בזוג, ואז החלטתי לחיות בלי בית. שמרתי על בתים, התארחתי אצל אנשים. אחרי שנתיים עברתי לדירה משלי, בשביל העצמאות והתחושה הנעימה של שליטה על החיים שלי. יש לי חיים חברתיים עשירים, אבל אני כל הזמן יכול לחזור לקונכייה שלי" גבריאל בוקובזה (37), ירושלים. פסיכולוג ומרצה באוניברסיטת תל אביב, רווק. "גרתי עם שותפים, בקומונה, בזוג, ואז החלטתי לחיות בלי בית. שמרתי על בתים, התארחתי אצל אנשים. אחרי שנתיים עברתי לדירה משלי, בשביל העצמאות והתחושה הנעימה של שליטה על החיים שלי. יש לי חיים חברתיים עשירים, אבל אני כל הזמן יכול לחזור לקונכייה שלי" צילום: מיקי אלון

 

תענוג החופש, חרדת הזִקנה

 

השינוי במקומם של הסינגלטונים בעולם לא ניכר רק במספרים, בכלכלה ובתפיסה של החברה אותם. הוא קודם כל שינוי תודעתי של האופן שבו הם תופסים את עצמם. המרואיינים של קליינברג רואים בחיים שלהם לבד סימן להצלחה - לא לכישלון. דרך לחזק ולפתח את עצמם, להיות מי שהם. אם יש צורך, הם מוותרים על פעילות עם אחרים כדי להיות עם עצמם. מולי (37), למשל, מעצבת אתרים, סיפרה לקליינברג שתמיד אהבה לבלות לבד, ושהיא מרגישה שלמה אף שאין לה בן זוג: "אני באמת אוהבת את היכולת ליצור לעצמי את הוואקום הזה. להיות במקום שהוא לעצמי. אני לא מרגישה נטושה, לפעמים אני אפילו לא עונה לטלפון כשהוא מצלצל. יש לי הרבה חברים ולפעמים קשרים אינטימיים מאוד, אבל גם זה וגם לגור יחד בלי הפסקה - לא יישאר לי זמן לעצמי".

 

קליינברג. חיים לבד אבל לא בודדים קליינברג. חיים לבד אבל לא בודדים

לא כולם שוחים כמו דגים בחיי הסינגלטון. יש כאלה שצריכים ללמוד לעשות את זה, בעיקר בני הדור הקודם. שרלוט (52), גרושה אחרי ארבע שנות נישואים ואמא לשניים, נקלעה למשבר לפני 12 שנים, כשבנה הצעיר בגר ועזב את הבית. "עברתי את סינדרום 'הקן הריק'", היא מספרת בספר. "זה היה בודד ומפחיד מאוד, ממש הרגשתי שהרוצח נמצא מתחת למיטה או בארון למטה". לקח לה כמה שנים להתגבר על הפחד, לעבור לבית קטן יותר שהתאים לצרכים שלה ולהפוך אותו לגן עדן שלה. "אני מציירת, כותבת, קוראת. כשבא לי אני פוגשת חברים. כשאתה חי לבד אין פשרות, אני עושה כל מה שבא לי ומתי שבא לי, מכורה לסיפוק התאוות האישיות שלי". מרגע שהתרגלה, קשה לה לחשוב שוב על חיים אחרת. אבל אז הכירה גבר, הוא התחיל לדבר על נישואים, והיא שיתפה את קליינברג בהתלבטות שלה. היא אוהבת את החיים החופשיים שלה, אבל "מפחיד אותי שאהיה זקנה, מרוששת, חולה ואולי אומללה בגלל ההחלטה הזאת". החשש הזה משותף להרבה סינגלטונים (ראו מסגרת), ושרלוט החליטה לבסוף לא להתחתן, כי יש לה יותר מדי מה להפסיד. אחרי 14 שנים של חיים סולו, היא חרדה לאינטימיות שלה. אבל גם היא יודעת ששום החלטה, שום אורח חיים, אינו סופי. "תראיין אותי שוב בעוד 20 שנה ואני מבטיחה להתלונן 'למה לא עצרת אותי אז, כשהיה לי סיכוי'", היא צוחקת עם קליינברג בסוף הראיון.

 

הוא, מצדו, מביא נתונים שתומכים במגמה הזאת, של גרושים שנמנעים מנישואים שניים. אם ב־1950 שניים מכל שלושה גרושים נישאו שוב בתוך חמש שנים, ב־1989 רק מחציתם עשו זאת. היום רק 44% מהנשים ו־55% מהגברים שהתגרשו עד גיל 25 מתחתנים שוב, ושליש מאלה שהתגרשו אחרי גיל 40 נישאים בשנית. במחקר אחר, 43% מהנשים ו־33% מהגברים שהתגרשו בגיל 69-40 אמרו שהם לא מוכנים להינשא שוב. אחרי שהתרגלו לחופש, גילו שהם יכולים להסתדר כלכלית והתחילו להשקיע זמן בלממש את עצמם, הם לא מוכנים לוותר על השליטה על חייהם. יש כאלה שמגיעים לנקודה הזאת בלי גירושים: קליינברג מצטט מחקרים שלפיהם אנשים שמעולם לא התחתנו מאושרים בדיוק כמו אנשים מיד אחרי שנישאו. לפי מחקרים אחרים המובאים בספר, מי שחי בנישואים גרועים נמצא בסיכון בריאותי גבוה הרבה יותר מגרושים.

 

המגזר שיחיה את הקהילתיות

 

ב־2000 פרסם רוברט פטנאם, פרופסור נודע מהרווארד, את "Bowling alone", שעסק בהתמוטטות הקהילתיות האמריקאית. פטנאם סקר אז מגמות כמו ירידה של 43% בארוחות משפחתיות, וטען ששלל חוליים של ימינו - מחלות, הידרדרות מערכת החינוך, חוסר אמון וחוסר אושר - נובעים מקריסת חיי הקהילה. הספר היה לרב־מכר אדיר, ולייצוג הולם של רוח התקופה עם הכניסה למאה ה־21. "כשהספר יצא חששו שמשפחות צופות יחד בטלוויזיה במקום לדבר או לבלות יחד", כותב קליינברג בספרו. "היום אנחנו מסתכלים בנוסטלגיה על המשפחות שצופות יחד בטלוויזיה, וחוששים מבידוד ובדידות, כשכל אחד עסוק במסך האישי שלו".

 

אבל קליינברג תופס את הדברים כתהליך הפוך: דווקא היכולת להיות לבד יכולה לחזק את הקהילתיות. מבחינתו, אנחנו בעצם חווים עכשיו את סופו של עידן הבדידות. "הבחירה של אנשים לחיות לבד לא הובילה לפירוק הקולקטיב", הוא כותב, "לאנשים יש מחויבות חברתית משמעותית, ואת הבחירה לחיות לבד מניעים דווקא שינויים חברתיים. צריך לקבל שזאת תכונה בסיסית של התרבות המודרנית".

 

ובכל זאת, יש בספר תיאורים עצובים, למשל של אנשים שמעדיפים לחיות לבד מחשש שייפגעו שוב ממערכות יחסים.

"כן, יש אנשים שמרגישים כך, ואני מסכים שזה עצוב. אבל הספר שלי הוא כמו מבחן רורשך - יש אנשים שאומרים שהוא אופטימי, ואחרים אומרים שהוא עצוב מאוד. אני חושב שהדעות אומרות יותר על מי שמבטא אותן מאשר על הספר".

 

הוא נזהר ואומר שעוד מוקדם להעריך לאן תוביל התופעה, אבל הוא נוטה להיות אופטימי. החיים לבד יכולים להוביל להשתתפות אזרחית פעילה יותר, לחיים חברתיים וציבוריים איתנים. את הבחירות הצמודות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000, למשל, הכריעו בין השאר 20 מיליון רווקות שלא הגיעו לקלפי - כנראה המגזר הגדול ביותר שלא מצביע. בבחירות 2008 הצליח ברק אובמה לרתום כ־2.6 מיליון מהן, וניצח.

 

ובמישור של תחושת הקהילה האישית, חלק מהמרואיינים אמרו לקליינברג שהחיים לבד הם דרך לחצוץ בינם לבין הלחצים העצומים של העולם החברתי והמקצועי. ביתם הוא מבצרם. זה צורך הגיוני, כש"חברים" נמצאים היום בכל מקום, והגירויים החברתיים מקיפים אותנו בעצם 24 שעות ביממה.

 

"באופן פרדוקסלי, החיים לבד מאפשרים לסינגלטונים להתחבר מחדש לעצמם ולאנשים אחרים. אנחנו הרי חיים בעולם עם כל כך הרבה יחסים שטחיים, כולנו מחפשים יחסים אמיתיים ועמוקים, והחיים לבד מאפשרים את זה", מסכם קליינברג. "המקום שלך הוא מין מפלט שבו תגלה ותפתח את עצמך, ותחשוב על רעיונות איך להפוך את העולם למקום טוב יותר".

102תגובות
בטל שלח
  • נראה לי הגיוני יותר לגור לבד מאשר לגור עם האדם הראשון שפגשתי.. למה לא לנסות לצאת ולהכיר אנשים
    לראות איך אני כבן אדם בנפרד
    לממש את עצמי ואת מי שאני
    ואחר כך אפשר לגור יחד עם בן זוג.
    נראה לי יותר הגיוני..

    הרבה פעמים לאנשים לא היתה את ההזדמנות הזו-
    ליצור חיים משלהם
    כי הם היו צריכים להתחשב באחרים
    ולחיות לפי חוקים של אחרים-
    ההורים, הצבא, השותפים
    ובגיל מסוים זה טוב לחיות לבד
    ולא ישר לגור יחד עם הראשון שפוגשים
    כי ברגע שנקשרים יותר מידי למשוה
    אחר כך קשה להשתחחר גם
    אם הקשר לא מתאים
    ואז מה שקורה
    זה שאנשים מתחתנים עם אנשים שהם רגילים אליהם
    ונותנים להם תחושה של בטחון
    עוד לפני שהם גיבשו לעצמם אישיות.
    והרבה פעמים אפשר לראות את זה בבחורות
    שמתנהגות בקשר זוגי בצורה ילדותית
    ואני חושבת שזה עצוב להתחתן רק כדי לא להיות לבד
    ואחר כך להתגרש... או להשאר בקשר שלא מרוצים ממנו.........
    רוני, (09.10.13)
  • ל 100 וושיגנטון לינקולון גרנט ופרנקלין
    מספיקים לך את הקמפני הכי טוב שיש
    אכותי ומספק !!!!!!!!!!
    והכי חשוב
    בטיחותי !!!!!!!!!!!!!
    spider(black widow algorithm, (01.04.12)
  • בזה יש לנו מה ללמוד מהערבים-או מהדתיים שמתחתנים ישר בדידות לא משנה כמה יינסו לייפה את זה
    זה דבר כואב מאוד נקודה!

    מישהו, (31.03.12)
  • חופשי זה לגמרי לבד לחיות לבד עולה חצי ונהנים כפול!!!!!
    ואין כייף גדול מיזה.
    אני גרושה 26 שנים ללא ילדים ולמרות שהייתי רק בת 32 כשהתגרשתי לא רציתי להתחתן שוב, למרות השעון הביאולוגי, עד היום לא היתה שנייה אחת שהצטערתי על ההחלטה שלי,להפך מספר פעמים ביום אני חוזרת ואומרת לעצמי כמה כייף לי.ובסביבתי הקרובה אני לא ניתקלת בעוד הרבה שאושרם משתווה לשלי.
    אין לי בעיות כלכליות ,לעולם לא הייתי באוברדראפט,אני עוזרת כלכלית לשתי אחיותיי הנשואות ולילדיהן.
    יש לי זמן פנוי לקרוא ,ללכת להצגות, הרצאות ולמסעדות ואם מישהו חושב או רוצה להגיד ש"בדידות הורגת" אז הוא אמר!!!!.
    Lady D, (30.03.12)
לכל התגובות