"ראיות המוגשות לוועדה לא היו מתקבלות בבימ"ש"

חוק איסור הלבנת הון מגדיר שתי חלופות פעולה במקום שבו כשל אדם ולא עמד בהוראות קלות של החוק. האחת הנה הליך פלילי, והשנייה הליך של הטלת עיצום כספי המנוהל בידי ועדות העיצומים הכספיים.

ועדות העיצומים פועלות מכוח סעיף 13 לחוק, בעוד שסעיף 20 קובע כי ניתן לערער על

"אין ספק שפסק הדין מבהיר כטיפה בים את חוסר הבהירות סביב המוסד שנקרא ועדות עיצומים", מסביר את חשיבות פסק הדין עו"ד רונן רוזנבלום, המתמחה במשפט פלילי ועבירות הלבנת הון. "לטעמי, יש לתגבר את ועדות העיצומים באנשי מקצוע נוספים. מדובר בסוג של אכיפה מינהלית שנעשה בה שימוש, אולם לא מספיק".

בעיה אחרת שעליה מצביע רוזנבלום היא עקרונית יותר. "עד היום לא נקבעו למעשה אמות מידה לשאלה המהותית מתי ובאילו נסיבות תיק יופנה להגשת כתב אישום ומתי יופנה להליך מינהלי של ועדות עיצומים", הוא אומר. "לצערי ומניסיוני, לא אחת הגיעו תיקים לבית המשפט כאשר מלכתחילה היה ברור שאין זה המסלול הראוי, ומצד שני, תיקים חמורים הגיעו לוועדות. מדובר בחוסר מידתיות ועינוי למתדיינים".

גם עו"ד אורי גולדמן ממשרד גולדמן ושות', המתמחה בעבירות מסים והלבנת הון, טוען כי יש קשיים בולטים בוועדות העיצומים. "מכיוון שההליך אינו 'שיפוטי', לעתים מסתמכת הרשות על ראיות שלא היו עומדות במבחן הראייתי של בית המשפט, דהיינו ראיות שלא ניתן היה להביאן בבית המשפט", הוא אומר. גולדמן מוסיף כי לאור זהות האינטרסים של חלק מחברי הוועדה, כגון במקרה של אל־עד המרות, הרי שלא ניתן לאפשר להם להטיל קנסות גבוהים. מצד שני, מציין גולדמן לטובה את הדיסקרטיות שבהליכים אלה ואת המהירות והיעילות שבהם לעומת בתי המשפט.