תשע"א - הערות ואיחולים לשנה חדשה

עם כל הכבוד לסטנלי פישר ויובל שטייניץ, לא הריבית של הבנק המרכזי ואפילו לא התקציב הדו-שנתי יכריעו את גורלנו בשנה הבאה. מי שרוצה להבין מה יקרה לכלכלה הישראלית חייב לפקוח עיניים לאיומים שאנחנו מעדיפים להדחיק ולהזדמנויות שאנחנו נוטים להחמיץ.

מלחמה ושלום

אני לא מאמין לראש הממשלה. יכול להיות שזו בעיה שלי. עוד בקדנציה הראשונה שלו בנימין נתניהו דיבר על ההיסטוריה, במקום לעשות היסטוריה. ההצהרות החגיגיות שלו בשבוע שעבר בוושינגטון נשמעו כמו הבטחות חלולות של שחקן במה מיומן, לא בן גוריון, לא בגין ולא רבין. הלוואי שאני טועה. אם הוא יגיע להסכם עם הפלסטינים בשנה הבאה זה יהיה נס תשע"א. בינתיים אני ממליץ: חשדהו וחשדהו.

תשע"א היא שנת הכרעה בין שלום למלחמה. מי שלא יעשה שלום ייגרר למלחמה. והמלחמה הבאה תנפץ לא רק את האשליה שאפשר להמשיך בחיבוק ידיים נוסח יצחק שמיר, אלא גם את הבועה האחרונה שנותרה כמעט ללא פגע בין גדרה וחדרה. לא צריך להיות יואב גלנט בשביל להבין איך תיראה המלחמה הבאה.

הכחשה ואדישות

לפי פרסומים זרים, כנהוג לכתוב, ישראל בוחנת את יכולתה לתקוף מתקני גרעין באיראן. יש בוודאי מי שכבר שלף תוכניות מפורטות. ותרחישים. ומסכות. יש מן הסתם מי שכבר מתכונן ומתאמן פה ושם. ושם ושם. צה"ל עושה מה שצבא עושה - מתכונן לבצע את הפקודה, אם וכאשר. האם גם אנחנו מתכוננים?

בינתיים, אנחנו מכינים את עצמנו לפי מיטב המסורת היהודית: בהתעלמות מופגנת. התקפה על איראן תחולל מלחמה שתשנה את פניה של ישראל. ההשפעות שלה יהיו נוראות וארוכות טווח. אבל אנחנו מסרבים אפילו לחשוב על זה ומעדיפים להתנמנם במזגנים שלנו. אף אחד לא מדבר. אף אחד לא קם. ההכחשה והאדישות יהרגו אותנו.

שמאל וימין

יש אנשים שמעדיפים לטשטש את ההבדל בין ימין ושמאל. זה נוח. יש אנשים שמתנדנדים בין ימין ושמאל לפי רוח הזמן. אני מודה שזזתי ימינה ושמאלה לא פעם. יש אנשים שאומרים: בשביל מה להתווכח על המחיר, ממילא אין פרטנר בצד השני. אני מודה שיאסר ערפאת הצליח לשכנע אותי שאין עם מי לדבר. אבל יורשיו, לא כולם, הם אנשים מפוכחים שמנסים לבנות בעקשנות כלכלה, לא פצצות. אולי בכל זאת יש עם מי לדבר.

ערב ראש השנה כל ישראלי צריך להגדיר מחדש את עמדתו. בסוף כל המילים, והאמונות, והדעות, והתפניות, מי שמוכן לחלק את הארץ בין הירדן והים לשתי מדינות נמצא בצד אחד של המתרס, ומי שרוצה להמשיך ולגרור רגליים נמצא בצד השני. שתי מדינות לשני עמים או מדינה דו-לאומית שתשים קץ למדינת ישראל? תבחרו, אבל אל תשקרו לעצמכם שיש, באמצע המפה הפוליטית, אפשרות שלישית נינוחה למתלבטים. אין, ולא תהיה.

יחסים בינלאומיים

לפני כמה שבועות ביקר שר האוצר במערכת "כלכליסט". שאלתי את ד"ר שטייניץ האם לדעתו העוינות והשנאה לישראל, שהתגברו בשנה האחרונה, פוגעות בכלכלה שלנו. שר האוצר השיב, כדרכו, שהמשק במצב מצוין, בוודאי מאז שהוא נכנס לתפקידו, באפריל 2009.

אני לא בטוח שהמשק חייב את יציבותו והישגיו דווקא לשטייניץ, אבל אפשר כבר לקבוע ששטייניץ, וכמוהו עוד שרים וקברניטים, לוקים בעיוורון. יצואנים רבים כבר חשים שהסחורה שלהם לא רצויה. הנזקים ילכו ויצטברו בשנה הבאה ככל שישראל תהפוך למדינה מצורעת.

איור: יונתן וקסמן

כלכלה וחברה

השאלות המרכזיות בתחומי הכלכלה והחברה שצריכות להטריד את כולנו בשנה הבאה קשורות רק באופן רופף ל"ריכוזיות". אני מציע בשנת תשע"א טיפול דחוף בכמה נושאים קריטיים: הגדלת הצמיחה באופן שיאפשר לישראלים רבים יותר ליהנות מפירותיה. השקעה בחינוך ובמדע שיעניקו יתרון איכותי גם לדור הבא. דחיפת חרדים וערבים למעגל העבודה והיצירה. צמצום דרמטי של הפערים החברתיים. הגדלת היצע הדירות כדי להבטיח דיור בר השגה. שיפור מערכות המינהל הציבורי, יעילותן ושקיפותן.

ברוב העניינים הנכבדים האלה אין צורך להקים ועדות. דרושים מנהיגים חכמים עם חזון, שבוחנים בקור רוח את הבעיות האמיתיות ומעצבים את העתיד. בשנה החולפת היו שרי הממשלה וחברי הכנסת, לפי טבעם, ממוקדים בפופוליזם קצר מועד. כנראה שהם לא יחליפו את מינם גם בתשע"א, ובכל זאת, לכבוד החג, אני מעז לאחל להם, ולנו, שירחיקו ראות מעבר לכותרת היומית הריקה. לפעמים חלומות מתגשמים.

בועות ותרומות

קהילת העסקים הישראלית תוססת ויצירתית. יש בה נוכלים ומנוולים אבל רובה יזמים ומנהלים שהקימו בכישרון ובתעוזה תעשייה מפותחת, בנקאות משוכללת, תקשורת מתקדמת. בכמה תחומים, חברות ישראליות כמו צ'ק פוינט מנצחות עדיין ענקיות בינלאומיות. אחרים עשו אקזיטים מפוארים. זה לא מקרה, שישראלים רבי תושייה הם בין הראשונים המזהים הזדמנויות נדירות באזורים נידחים.

אני רוחש כבוד רב להישגים המופלאים שלהם, אבל מתקשה להבין את הניכור שלהם לכל מה שמתרחש מסביב לבועות של מגדלי העסקים ושכונות היוקרה. יש בהם אנשים מצוינים התורמים בנדיבות את כספם למטרות ראויות, אבל אנחנו לא זקוקים לנדבות. חיים שני, מנכ"ל נייס שהתנדב לשרת כמנכ"ל האוצר, מעניק לנו תרומה משמעותית יותר. היזמים והמנהלים המוכשרים לא יכולים להשאיר את המדינה לפוליטיקאים. נראה אתכם בתשע"א.

לחשים וקמעות

ישראל נבנתה על ערכים של עבודה ומצוינות. המהגרים שבאו לבנות ולהיבנות בה עבדו מעלות החמה ועד צאת הנשמה. הם חינכו את ילדיהם לרכוש השכלה, לשאוף למצוינות, לדאוג לעתיד. נגד כל הסיכויים, הם הקימו כאן מדינה לתפארת, עתירת הישגים פנטסטיים. אבל משהו התקלקל בדרך.

יותר ויותר ישראלים, ולא רק חרדים, מעניקים לילדיהם חינוך לקוי בלי ליבה. מחפשים ג'וב, לא עבודה. מעדיפים להתבטל, במקום לייצר לעצמם הזדמנויות. פונים לחסדי שמים, במקום לעזור לעצמם. מאמינים בקמעות ולחשים, במקום בדת העבודה והמצוינות. הבערות מאיימת לחנוק את הסיכוי שלנו להתמודד על מקומנו בעולם המפותח. אם הקמעות והלחשים ינצחו את מעבדות המחקר והמדע - נהפוך במהירות למדינה מפגרת נוסח העולם השלישי. המדרון תלול.

עיתונות ובריונות

הערה אחרונה על השיח הציבורי. התקשורת הישראלית לא כיבדה את עצמה בשנה החולפת. התחרות לא היתה בריאה. רשתות הטלוויזיה הפכו לערוצי בידור והדחקה. עיתונים מסוימים אימצו בריונות צעקנית, צדקנית ומגויסת נוסח פראבדה. הם ביטלו את הקו המפריד בין חדשות לדעות והילכו אימים על כל מי שהעז לנקוט עמדה אחרת. ולעזאזל האתיקה.

גם אנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו מנסים לעשות עיתון, לא מפלגה ולא שדולה. זה הרגע לומר שהדעות המובעות בטור זה מחייבות רק אותי. אשמח אם עיתונאים ועורכים ב"כלכליסט" יחלקו עליי בטוריהם. יפרחו אלף פרחים, מכל הגוונים.