יומנה של מפוטרת: אם אינך יכול לנצחם - הצטרף אליהם

ברירת המחדל של עסוקה כמוני היא צפייה מוגברת בטלוויזיה. אם היו נותנים לי עכשיו תפקיד של מבקרת תוכניות הייתי עושה זאת נאמנה, ממילא אני צופה בכל תוכנית אפשרית גם אל תוך מעמקיו האפלים של הלילה.

צפייה אינטנסיבית במכשיר המופלא מגלה תובנות מופלאות לגבי עם ישראל. יצר המציצנות של העם החי בציון הולך וגדל בהתמדה ראויה לשבח (או לגנאי - תלוי בנקודת המבט). החדירה אל תוך נפשם המעונה והמבולבלת של אזרחים תמימים הולכת ונעשית אומנות המאה ה-21.

הרשתות המפיקות את תוכניות הריאליטי או לחילופין תוכניות בידור נטולות סאטירה אמיתית וחותכת, לא מפסיקות להתחרות עם עצמן: מי יהגה את הרעיון הפולשני הבא ומי יצליח לסחוף את מספר הצופים הגדול ביותר כשהוא מערטל עד העצם את הקורבנות הבאים או אולי את הזוכים המאושרים ברגעי תהילה חסרי תקדים?

לקריאת הפרקים הקודמים בסדרה

• פרק א' - היום פיטרו אותי
• פרק ב' - הפרידה הכואבת ממקום העבודה
• פרק ג' - להסתכל למציאות בעיניים
• פרק ד' - מחשבות פילוסופיות על המצב
• פרק ה' - מה כדאי להיות - שכירה או בוסית של עצמי?
• פרק ו' - תופעות הלוואי של פיטורים
•  פרק ז' - המסלול המוכר והמתיש של חיפוש עבודה
• פרק ח' - נסיונות שליטה בחוסר שליטה
  

אנחנו בעצם כבר מזמן במעגל סגור: נבחרי הריאליטי הופכים לסלבס שהופכים לגיבורי תרבות שהופכים לשחקנים, מגישים, דוגמנים וחוזר חלילה. תחושת העיסה הדביקה וריח האדים העולים מן הביצה המהבילה סוגרת עלינו מכל עבר: גם בהפסקת הפרסומות של תוכנית ריאליטי זו או אחרת אנו פוגשים שוב את גיבורי הריאליטי, שכבר שילמו את ליטרת הבשר שלהם, כאשר הם מככבים בכל פרסומת הזועקת אלינו מן המסך ומוכרים לנו מרגרינה, חברת טלפון ואורח חיים. אלא שהפעם הם אלה שחשבון הבנק שלהם תופח בהדרגה והם צוחקים כל הדרך אל הבנק.

תוך כדי השקיעה האיטית אך הלא מתגמלת באדמת הביצה, מזדחלת לה מחשבה פרועה אל מוחי הקודח: אם לזכות בפרנסה ולחיות באושר ועושר צריך לעבור חודשיים-שלושה של התערטלות נפשית - אז למה שלא להצטרף למשחק? אם אינך יכול לנצח אותם - הצטרף אליהם, אומר הפתגם החכם, ואני מחליטה בהינף עכבר להירשם לתוכנית הריאליטי הבאה של "האח הגדול". שלח לחמך על פני המים כי בבוא היום תשיגנו, אני ממלמלת בעודי שולחת את טופס ההרשמה הווירטואלי אל המרחב הקיברנטי הפרוע. לחיצה אחת על "שלח" ותחושה של מה שיקרה - יקרה, ואם יקרה אז ננסה להתמודד צעד צעד, שוטפת אותי. האם אוכל לטעון אחר כך לחוסר שפיות רגעי?

הכול נשכח עד שהוזמנתי לפתע לאודישן. מבולבלת אך מרוגשת הגעתי למקום האירוע. המוני צעירים הצטופפו בחדרים ואני ביניהם. התחפרתי בפינה וטמנתי פני בעיתון מיום אתמול שהיה מונח על הכיסא. לידי ישבה בחורה חיננית, מפגינה את חוסר הסבלנות המאפיין צעירים כמוה.

החלטתי להעז ושאול: "את יודעת מה קורה באודישן?" היא פנתה אלי בהפתעה מהולה בזלזול קטנטן ואמרה: "ברור, דה! מה, אף פעם לא היית באודישן כזה?" "ואת?" עניתי. "בטח", היא הנהנה בגאווה, "אני הולכת לכל האודישנים - הייתי בכולם ואפילו הופעתי דקה ב'היפה והחנון' (מכירה?) בתור ניצבת ברקע". "זה נשמע כמו מקצוע", תהיתי בפליאה. "נכון", ענתה בלי להתבלבל - "בשבילי זה מקצוע". "ובת כמה אם אפשר לשאול" - "22 וחצי", חייכה. אכן - דור העתיד במלוא תפארתו עם נציגה אחת מדור העבר שמחפשת עתיד גם היא.

משמאלי ישב בחור עיוור עם כלבת נחיה מקסימה. גם הם חיכו לאודישן. החלטתי לעודד עצמי בליטוף פרוותה הסמיכה והיא מצידה התמכרה בשמחה. מי פה העיוור האמיתי, תהיתי בעודי מגרדת את בטנה הוורודה והשעירה.

ניסיונות השווא להיקבר בפינה או בתוך הגולדן ריטריברית לא צלחו והמפיקה הרשמית של האירוע שמה עלי את עיניה היפות. הוזמנתי כלאחר כבוד לתא הנידונים לאודישן.

כבוד גדול נפל בחלקי - במאי התוכנית בכבודו ובעצמו נכנס כדי לבחון את הסחורה, ואני, פתיה שכמותי, לא ידעתי כלל כי מדובר באישיות רבת מעלה כל כך. (במיוחד ארצה לציין שאם אני הייתי צריכה לבחור מי ייכנס לווילה הייתי בוחרת בצלם. אני אישית יכולה להסתכל עליו 24 שעות ביממה בלי להתעייף).

לומר את האמת - תחושת דה-ז'וו של ראיונות עבודה שטפה אותי לפתע. השאלה הראשונה: במה את יכולה לתרום לתכנית הביכה אותי מייד. הרגשתי כמו סוס שבודקים את שיניו כדי להחליט אם לקנות אותו. לא רציתי וגם לא הצלחתי לומר: אני מופלאה וגם נפלאה וגם מרטיטה וגם מטריפה וגם משוגעת ובעיקר כוהנת הרייטינג הגדולה מכולם. רציתי לומר (ואמרתי) שכל מה שמעניין אותי הוא מה אני אקבל מהשתתפותי בתוכנית. ופתאום התביישתי לחשוב שכל מה שאני רוצה הוא פרסום, אבל פרסום מהסוג שלא נחשב בקרב אהוביי או מוקיריי או מכיריי. השאלה הבאה הייתה כבר חודרנית מידי לטעמי ואני ברוב תסכול כבר הפסקתי לשלוט במצב. המצב שלט בי.

כל מה שהתאוויתי לו הוא שהם פשוט יראו - שאני שווה, שהתוכנית תהיה מעניינת יותר אם אהיה בה, שגם אם אני לא בשנות העשרים בגופי (למרות שאני יכולה ומוכנה להתחרות עם כל בת עשרים בתחום), הרי שבנפשי אני מגלמת את כל הגילאים כולם (עד לגיל הכרונולוגי שלי כמובן) ובניסיון חיי אני יכולה לתרום ולו מעט להבנה טובה יותר של מיליוני צופים באשר למציאות שהם חיים בה.

אבל חברים יקרים, כל העניין לא ארך יותר מכמה סיבובים. כשחשפתי בסוף את הקלפים שלי לא היה לי אפילו זוג. הבמאי, לעומתי, סיים עם סטרייט פלאש. יש המשחקים בחייהם ויש שמשחקים וירטואלית. לא הייתי חדה, ערמומית, אפלה או שנונה (כמו שאני יודעת להיות, תאמינו לי). הייתי אני - אמיתית ופשוטה וכנראה שהגונג לא הכה במטרונום הרייטינג או בקיצור לא היו לי הקלפים הנכונים - בעיקר כי לא הייתי סגורה על עצמי ובמצב כזה קשה מאוד למכור את עצמך.

וודאי תאמרו - מזל שלא התקבלת ואולי תאמרו - חבל! היינו באמת רוצים לצפות בך ישנה, קמה, מצחצחת, מתלבשת, מקשקשת, רבה, מבשלת, מנקה, מתרחצת, שוחה, יושבת, מתבאסת, נשברת, צוחקת, מתווכחת, משועממת, מתגעגעת, נטרפת, מתגרדת, מפהקת ואולי - מודחת או לחילופין - מנצחת? (מחקו או הוסיפו כראות עיניכם. בריאליטי הכול אפשרי!)

ומה אני אומרת? דווקא חבל. דמיינתי עצמי מגיעה לאירוע הפתיחה על אופנוע כבד וחליפת עור הדוקה. הקהל תוהה מי הגיע עד שאני מורידה את הקסדה הכהה ומנערת את שערותיי הקצוצות, מורידה את מעיל העור וחושפת חולצת משי דקה וסקסית. נילי גרוס! מכריז הכהן הגדול כשאני עולה במדרגות אל קודש הקודשים של בית המקדש החדש של עם ישראל - הווילה של האח הגדול. שם אשים את עצמי קורבן על מזבח הפרסום (או על המנגל בעגה המקצועית) ואשתדל ליהנות מכל רגע, לא להביך את עצמי או את היקרים לי מכל (למרות שבזה אני לא ממש מוצלחת), ולצאת עם זיקוקים ומיליון שקל (פחות 25% מס) ביד.

ומה אחר כך? למה התאוויתי אחרי הפרסום הגדול: להופיע אצל דב אלבוים ולשוחח על פרשת השבוע כמו שפרה, לקבל שעת שידור ברדיו כמו של אברי וג'קי - כזו שאוכל לדבר בה אל המון מאזינים, ואולי להנחות תוכנית קטנה בטלוויזיה שם אוכל לחולל שינוי קטן, תודעתי ואיכותי ואולי גם שנוי במחלוקת בקרב עמי האהוב והמבולבל ואולי לכתוב טור קטן וחביב על החיים (תבחרו נושא - הכול הולך), לתת חסות במעמדי כ"סלבס הרגע" לאו דווקא לחנות הנעליים האופנתית שנפתחה זה עתה אלא למטרות חברתיות נעלות.

הייתי אפילו יכולה לשחק בפרסומת של חברה סלולרית נודעת בתור הכדורגל שעובר מצד אחד של גדר ההפרדה אל צידה השני וחוזר חלילה אם זה מה שהיה מביא את השלום המיוחל, או כשניצל תירס של חברת מזון ידועה שמכניס את הטבע הביתה בלי לערב בעלי חיים, או בתור השפופרת של טלפון החברה הקווית כדי להוריד את רמת הקרינה המערבלת את מוחנו האנושי (למה מה, רק רותם אבוהב יכולה לשחק ג'י.פי.אס בהצלחה?).

אבל האמת? אני הכי רוצה להתפרנס ממה שאני אוהבת כשאני משתמשת במשאב הכי משמעותי שלי - אני ועצמי נטו, ולא רק לחייך, אלא אפילו לשיר כל הדרך אל הבנק.

בהמשך: מחשבות פרועות על עולם הסטרטאפים